כי האדם והאומה עץ השדה

לאילן השדה שורשו באדמה יונק מים,‏
דומה האדם מאדמה לוקח, שורש נשמתו משמי שמיים.‏
כילד רך בשנים, שפתותיו שושנים,‏
המונח בחיק ישישים וזקנים הבאים בימים,‏
כך לעשבי השדה בני האדם דומים, הללו נוצצין והללו נובלין.‏

כעץ זקוף צמרת שתול על מים חנוך לנער,‏
בעודו צעיר לאלפו בינה נקל, לבל פרא יגדל ויהיה בער.‏

ובעת שלכת בבוא הסתיו, עמד גזעו במערומיו,‏
לא נשאו פארותיו פרי ולא עוטר בעליו.‏
כגלות עם למזרח ומערב, מה רבו צריו, כמעט נטיו רגליו כאין שופכו אשוריו, ‏
ואף גם זאת בארץ אויביהם מה נפלו פניו.‏

ובעת מלחמות בניו בארצו, כמיתת צדיקים נפלו מחייליו,‏
אל נא למראה עיניים תשפוט אך הבט ללבב,‏
ירחיב גזעו, שורשו עוצמה וחיים ירבה, ימתח איבריו.‏

גם אם מעציץ נקוב לארץ כרמל תבקש העבירו,‏
כאסור בנחושתיים בחשיכה, לדרור יצא והנה האיר נרו,‏
עד יכה שורשיו, הלא מקצת עליו ישיר,‏
כקור השחר העז בעוד לילה, לפני יפוח היום והחמה תאיר.‏
צירי לידת הם, ייסורי גאולה, עוד יזכו לרשת ארצם השלימה.‏

אשרי נטעי שורק, בני אל חי, באדמת קודש ניטעו, ‏
שנים אלפיים במולדתם בל זורעו.‏
סקל אבנים, מים נטפו עבים מרווי רגבים,‏
מבעד החלון נשקפה, שמחה אם, כבנים אליה שבים.‏

העמק חפור, דשן והרחב הבור. כל רואיהם יכירום יאמרו שיר מזמור.‏
פירותיו הילולים המשמחים אלוקים ואנשים.‏
על כפיים ישאום כרחם אב על בנים.‏
למקדש יובאו בשיר וחלילים.‏

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>