ארבע יסודות במשנת רבנו ב"ר אשר

ארבע יסודות במשנת רבנו ב"ר אשר

 א. הקדמה

ב. סדר היסודות בבריאה

ג. יסוד המים

ד. רגלי העוף והבהמה

ה. תיקון המאכל

ו. טומאה וטהרה

ז. רבייה

ח. שרץ העוף

ט. האדם והחי

י. בריאה יצירה ועשייה

יא. השתלשלות העולמות

 

א.        הקדמה

 חידת הבריאה העסיקה רבים מהוגי הדעות, ובניסיון לספק הסבר משכנע הוצעו הסברים שונים להתפתחות הבריאה בכלל, ובעלי החיים בפרט. גם חכמי ישראל, ראשונים ואחרונים, סבורים שאין האמור בפרשת בראשית בפשוטו של מקרא, מספק הסבר טבעי ופשוט. לדבריהם, מלובשים סתרי תורה ופנימיותה בפסוקי הבריאה ומעשה בראשית. מטעם זה הובא במשנה: "אין דורשין … במעשה בראשית בשנים"[1], ובפרושו למשנה ביאר הרמב"ם: "שההמון אי אפשר להם להבין אותם העניינים, ואינם נמסרין אלא מאחד לאחד, ונזהרים בהם כי מעט מאד יבין בהם ההמון, וכשישמעם הפתי תשתבש אמונתו ויחשוב שהם סותרים את האמת, והם האמת". ואמנם, אין מגמתה של התורה במסירת פרטים היסטוריים, מדעיים, אלא במסירת דבר ה' לישראל, חוקיו ומצוותיו. בחיבור זה נעשה ניסיון לעמוד על הטעם בסדר בריאתן של בעלי החיים, לפי סדר היסודות, כפי שביאר רבנו בחיי בפירושו לתורה[2].

סדר ארבע היסודות בבריאה: אש, רוח, מים ועפר, וסימנם ארמ"ע. כסדר שסידר שלמה: "מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד" – כנגד יסוד האש, "מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו" – כנגד הרוח. "מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה" – כנגד יסוד המים, "מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ"[3] – כנגד יסוד העפר. אולם, כאשר מנתה התורה בפרשת שמיני את בעלי החיים האסורים, סידרם הכתוב לפי סדר עמר"א: עפר, מים רוח, ואש. באופן שכל אחד ממיני בעלי חיים הנזכרים מתייחס ליסוד אחד מתוך ארבעת היסודות.

קרי, הבהמות והחיות מיסוד העפר, הדגים מיסוד המים, העופות מיסוד הרוח, ובשרצים נרמז יסוד האש. כמו שאמרו חכמי התלמוד: "סלמנדרא שתולדת אש היא, הסך מדמה אין אור שולטת בו"[4], והובא גם במדרש: "יש לך בריות גדילות בים וגדילות ביבשה, גדילות בים אם עלו ליבשה מתו, והגדילות ביבשה אם עלו בים מתו. גדילות באור וגדילות באויר. גדילות באור אם פרשו לאויר מתו, גדילות באויר אם פרשו לאור מתו, מקום חיות של זה מיתתו של זה ומקום חייו של זה מיתתו של זה. ואומר מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית"[5].

 אלא שסדר הבריאה בו נבראו בעלי החיים בספר בראשית אינו תואם לסדרי ארמ"ע או עמר"א הנזכרים, אף שראוי היה לו היתה התאמה בין סדר הבריאה של בעלי החיים לסדר שנאסרו בעלי החיים בפרשת שמיני. כפי שאכן נמצא בסדר טהרת היולדת, שם נזכרו דיני היולדת זכר או נקבה רק לאחר תורת הבהמה והעוף, כמובא במדרש: "אמר ר' שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר בהמה חיה ועוף, כך תורתו אחר בהמה חיה ועוף, הדא הוא דכתיב (זה מה שנאמר) זאת תורת הבהמה, ואח"כ אשה כי תזריע"[6].

 כל שינוי מסדר ההרמוניה שבבריאה מחייב התבוננות והעמקה, ולכן ננסה בשורות אלה לעמוד על סדר הבריאה של עולם החי, בעזר הבורא, בידו נשמת כל חי.

ב.        סדר היסודות בבריאה

בסדר הבריאה של היום החמישי נאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה, וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם"[7]. לאמר, בתחילה נבראו הדגים למיניהם, לאחר מכן העופות. ביום השישי נבראו החיות, הבהמות והשרצים, ככתוב: "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ"[8].

 סדר זה של בריאת בעלי החיים, נותר בעינו גם לאחר שהזכירם הכתוב בברכת האדם בממשלתו על העולם: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ"[9]. סדר זה נשמר גם בסדר שהזכיר יחזקאל הנביא במאורעות שעתידים לבוא: "וְרָעֲשׁוּ מִפָּנַי דְּגֵי הַיָּם, וְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וְחַיַּת הַשָּׂדֶה, וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה"[10]. ואני בעניי, התאוותי לדעת האם נמצא טעם מושכל לסדר זה של הבריאה?

ג.        יסוד המים

 בראשית ימי העולם היתה הבריאה מים: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן"[11], וכן הוא אומר: "כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶה"[12].

 המים, היסוד הראשוני בו נפגש האדם בעודו ברחם אמו, מהווה גם את היסוד הגדול בגופו, כשני שליש בקירוב, ביחס זהה לזה שמהווים המים מכדור הארץ. על כן הדגים שנבראו תחילה מיסוד המים, ראויים היו שייצאו לפועל תחילה. מהטעם האמור של ראשוניות המים בבריאה, ראויים המים גם להעלות את הטמא מטומאתו, כך שכביכול האדם הטובל כל גופו במים, מעמיד עצמו במצבו הראשוני, הטהור, בטרם החטא, כמובא בספר החינוך: "העניין הוא כדי שיראה האדם את עצמו אחר הטבילה כאילו נברא באותה שעה, כמו שהיה העולם כולו מים טרם היות בו אדם, וכמו שכתוב 'ורוח אלהים מרחפת על פני המים' (בראשית א, ב), וייתן אל לבו בדמיון כי כמו שנתחדש בגופו יחדש גם כן פעולותיו לטוב…"[13].

 לאחר הדגים, שכאמור נבראו מיסוד המים, נבראו העופות, שגם בהם יש מיסוד המים. כך הובא במדרש אודות הסתירה בין הכתובים המבארים מהו היסוד ממנו נבראו העופות: "כתוב אחד אומר: 'מן האדמה, דכתיב ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה, ואת כל עוף השמים' (בראשית ב, יט), וכתוב אחד אומר: ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף (שם א, כ), בר קפרא אומר מרקק שבים נבראו, ר' אבין בשם רבי שמואל אמר אף על פי כן רגלוהי דתרנגולא דמיין לחספניתא דנונא"[14]. כלומר, הקשקשת שברגלי העופות, הדומה לקשקשת הדגים, מעידה על יסוד המים שבעופות. לשיטתו של בר קפרא, הרקק ממנו נבראו העופות, ממצע בין המים לעפר ומורכב משתי היסודות. מאחר שנבראו העופות מהרקק אין בהם גסות החומר, ויש להם את כשרון התעופה, כמובא במדרש: "לפי שהעופות נבראו מן הרקק לכך פורחים באויר"[15].

לאחר בריאת החיות והבהמות מיסוד העפר, נבראו הרמשים מיסוד האש, שהם המרוחקים ביותר מיסוד המים. לדברינו יוצא, שככל שקיימת התרחקות מהיסוד הראשוני בעולם, מהמים, כך התפתחו מיני בעלי החיים.

ד.  רגלי העוף והבהמה

 

 סדר בריאת בעלי החיים בא לידי ביטוי באופן גלוי מצד בעלי החיים עצמם. כך שבעוד הדגים חסרי גפיים, הרי שלבעלי הכנף יש שתי רגלים ובשתי כנפיים יעופפו, החיות והבהמות בעלי ארבע רגלים, ואילו לרבים מהרמשים יש למעלה מארבע רגלים. לאור האמור, ראוי לברר מה משמעות הקללה שנתקלל הנחש ונקצצו רגליו. זאת ועוד, נמצא מאובן קדום המעיד על היות רגלים רבות לזוחל הנראה כנחש[16].

מספר הרגלים של בעלי החיים אינו מהווה הבדל חיצוני גרידא, שכן הרגל מבטאת חיבור לארציות הגשמית. ואילו האדם זקוף ובעל שתי רגליים, דבר המלמד על עליונותו הרוחנית מבעלי החיים הגסים כבהמות וכחיות.

ה. תיקון המאכל

ההבדלים בין המינים באים לידי ביטוי גם מנקודת מבטו של האדם מישראל. כלומר, ככל שמרחיקים מיסוד המים, כך יש צורך בתיקון גדול לצורך מאכל האדם. כמובא במדרש: "הדגים באסיפה, והעופות בסימן אחד, והבהמה נבראת מן הארץ לבדה בשני סימנים"[17]. הדגים הוכשרו באסיפה בעלמא, אין צורך בשחיטתן, ואפילו דמן הותר[18]. לעומתם, העופות הוכשרו בשחיטת סימן אחד, הבהמה והחיה נבראו מן הארץ, לפיכך הוכשרו בשחיטת שני סימנין ודמן נאסר. ומנגד, השרצים נאסרו, ואין במינן היתר כלל, מלבד החגבים למיניהם שהם שרץ העוף.

הבדל נוסף בין קרבן העוף לקרבן בהמה נזכר בתלמוד: "תמות וזכרות – בבהמה, ואין תמות וזכרות בעופות"[19]. כלומר, בקרבן בהמה נדרש התנאי שלא יהיה בעל מום ויהיה זכר, תנאי שלא נדרש בקרבן העוף.

יתירה מזו, סדר בעלי החיים בראשית הבריאה, תואם למספר בעלי החיים הכשרים מאותו המין. כך למשל, מנתונים מדעיים מתברר שרוב סוגי הדגים במצולות הימים והנהרות, הם בעלי סנפיר וקשקשת. כאשר מנתה את מספר העופות, ציינה התורה את העופות הטמאים בלבד, ואילו את השמות של העופות הכשרים לא ציינה התורה כלל. טעם הדבר הובא במדרש: "מלמד שעוף טהור מרובה מעוף טמא. בכל מקום הכתוב פורט את המועט. סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה, סימני העוף לא נאמרו, אמרו חכמים כל עוף דורס טמא"[20].

לאור העובדה שעוף טהור מרובה מעוף טמא, ביאר ר' יעקב ב"ר אשר, 'בעל הטורים', את הפסוק: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ"[21], וזה לשונו: "והעוף. ג'. והעוף ירב. והעוף אוכל אותם מן הסל (בראשית מ, יז). זאת תורת הבהמה והעוף (ויקרא יא, מו). רמז למה שאמרו ז"ל (חולין סג ע"ב) שהעופות טהורין מרובין על הטמאין. וזהו והעוף ירב, פירוש שהן מרובין, ואיזה מרובה, והעוף אוכל אותם, פירוש אותם שהם טהורין שהם אוכל. וכן זאת תורת הבהמה והעוף איירי בטהורים".

 

עיקרון זה שיש לפרט את המועט, חוזר על עצמו גם כאשר מנתה התורה את הבהמות הטהורות, כדברי המדרש: "זאת הבהמה אשר תאכלו, שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי ויחמור… מלמד שבהמה טמאה מרובה מבהמה טהורה. בכל מקום הכתוב פורט את המועט"[22].

הובא בספר יסוד ושורש העבודה שככל שבמאכל קיימים יותר ניצוצות קדושה, מרגיש האדם בהם יותר טעם ותענוג. גם בעולם הצומח עצמו קיימת הדרגה של העונג מטעם המאכל, בהקבלה לניצוצות הקדושה שקיימים בהם. לכן מתענג אדם יותר באכילת מיני זרעים כגון חטין ופת יותר מאכילת עשבים. בהמשך דבריו כתב הרב שם: "וכל שכן אם נותנין בלחם ותבשיל גם כן תבלין כגון כרכום ושאר מיני תבלין, מרגיש האדם טעם ותענוג באכילתו יותר ויותר …. טעם ותענוג של אכילת בעלי חיים מורגש יותר ויותר מהרגשת טעם ותענוג של הצמחים וזרעונים אפילו מתובלין, והוא לרוב ירידה בהם ניצוצות הקדושה יותר ויותר מבצמחים"[23]. ואמנם, כולי עלמא מייחסים חשיבות לבשר בהמה יותר מאשר בשר העוף[24]. ובשר עוף יותר מאשר דגים וירקות.

מטעם זה הובא בתלמוד : "עם הארץ אסור לאכול בשר, שנאמר: (ויקרא יא) 'זאת תורת הבהמה והעוף', כל העוסק בתורה – מותר לאכול בשר בהמה ועוף, וכל שאינו עוסק בתורה – אסור לאכול בשר בהמה ועוף"[25]. טעמו של דבר נתבאר בספר 'בן יהוידע': "שאינו יכול לברר ניצוצות קדושה מן הבשר באכילתו". לרוב מעלת הבשר, לא ראוי לעם הארץ לאוכלו, בהעדר יכולת לברר את ניצוצות הקדושה, מה שאין כן באכילת דג או ירק, שאין לו להימנע מהן.

ההדרגה בין העולמות מוצאת את ביטויה גם במישור ההלכתי, שיש להקדים את הקל להתעכל תחילה, ורק לאחר מכן את המאכלים הכבדים: "כשירצה אדם לאכול בשר עוף ובשר בהמה כאחד, אוכל בתחלה בשר העוף, וכן ביצים ובשר עוף אוכל בתחלה ביצים, בשר בהמה דקה ובשר בהמה גסה אוכל בתחלה בשר דקה, לעולם יקדים אדם דבר הקל ומאחר הכבד"[26].

 ו. טומאה וטהרה

בין ההבדלים שיש למנות בין מיני בעלי החיים היא העובדה ש"כל שבים טהור, חוץ מכלב המים מפני שהוא בורח ליבשה"[27]. דהיינו, בעלי חיים ימיים שמתו אינם מטמאים. וכתב הרמב"ם בפירושו למשנה: "ואפילו השרץ שבו, לפי שלא גזר ה' טומאה על שום דבר ממה שבמים". אפשר שהטעם לכך הוא שהמים שהם יסוד לטהרה ואינם שייכים לעולם החטא, ולכן גם "בדור המבול לא נגזרה גזירה על דגים שבים"[28].

מאידך, הטומאה של נבילת העוף אינו מטמא במגע ובמשא, אך מטמא בגדים בבית הבליעה[29]. דרגת החיים של העוף אמנם גבוהה יותר מאשר הדג, ולכן אינו מטמא במותו במגע ובמשא, אך לדרגת הבהמה והחיה אין ביכולתו להגיע. טומאת נבילה, אחת בהמה ואחת חיה, בין המותרות באכילה, ובין האסורות באכילה, הרי הן מטמאות הן במגע והן במשא. ואילו השרץ, כלומר, אחד משמונה שרצים האמורים בתורה[30], מטמא אדם וכלים במגע, ואינו מטמא במשא[31].

ככל שדרגת החי גבוהה יותר בחייו, אזי בהעדרו מורגש חסרונו יותר. ממילא במותו יטמא יותר מקודמו, כמו שהובא בפירוש 'אור החיים': "כל מה שברא ה' במדת הטוב, גם זה לעומת זה עשה האלהים בבחינת הרע, וכל בחינה ובחינה שיש בקדושה, יש כנגדה בקליפה, והקליפה מתאמצת ומתחזקת לאחוז בה"[32].

ז. רבייה

בברכתו לבני יוסף, אמר יעקב אבינו ע"ה: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ"[33]. לא בכדי נתברכו אפרים ומנשה כדגים, כטעם שכתב רש"י: "וידגו – כדגים הללו שפרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהם"[34]. פריון הדג הפך לדוגמא לפריון מבורך, בהיותו מתרבה מאוד.

גם הגוזלים של מיני העופות בוקעים ומתפתחים מתוך ביצים. אלא שבכל פעם מטילה הנקבה ביצה אחת, ותרנגולת מטילה ויולדת בכל יום, כדברי התלמוד: "עתידה אשה שתלד בכל יום, שנאמר (ירמיהו לא) הרה ויולדת יחדיו… בא ואראך דוגמתן בעולם הזה, נפק אחוי ליה (הראה לו) תרנגולת"[35]. כמו שהובא ברש"י: "כמו תרנגולת, וכיון שמשמשת בכל יום – נמצאת יולדת בכל יום… בכל עת שהיא מתעברת – יולדת, שממהרת לגמור צורת הולד לזמן מועט"[36].

בתלמוד הובא סימן להבדלים בין בעלי חיים המטילים ביצים לממליטים עובר: "כל שזכרותו מבחוץ – מוליד, מבפנים – מטיל ביצים"[37]. כך בהדרגה תדירות הרבייה של החיות והבהמות הולכת ופוחתת[38]. אולם, לא רק בפריון וברבייה נבדלו בעלי החיים זה מזה, גם במשך תקופת העיבור וההיריון הם שונים, כך שבעוד משך ההיריון של דגים הוא כשבועיים, העוף הוא כשלושה שבועות, וכך הוא בסדר עולה בבהמות ובחיות, כמובא בתלמוד: "תרנגולת לעשרים ואחד יום … כלב לחמישים יום… חתול לחמישים ושנים יום … חזיר לששים יום … שועל וכל מיני שרצים ששה חדשים … בהמה דקה טהורה לחמשה חדשים … בהמה גסה טמאה לשנים עשר חודש… טהורה לתשעה חדשים … הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והפיל והקוף והקיפוף לשלש שנים… אפעה לשבעים שנה … נחש לשבע שנים"[39] . אפשר שהדבר תלוי גם בגודלם של בעלי החיים, וככל שהחי קטן יותר בגופו, ממהר הוא יותר לצאת אל הפועל, אף שאין הוא בהכרח כן בכל בעלי החיים.

ח. שרץ העוף

המשווה בין מניין בעלי החיים הטהורים למאכל, שנזכרו בפרשת 'שמיני', למניין שחזר ונשנה בפרשת 'ראה', יבחין ודאי בכמה הבדלים בין המניינים. אחד ההבדלים הבולטים הוא שבספר ויקרא נימנו בשמן המינים של שרץ העוף הטהורים: "אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע אֲשֶׁר לא לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ. אֶת אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת הֶחָגָב לְמִינֵהוּ"[40]. ואילו בספר דברים הם הובאו ברמז בלבד: "רבי שמעון אומר: כל עוף טהור תאכלו, אלו חגבים טהורים"[41] .

גם במקרה זה פירטה התורה את המינים הטהורים מבין שרצי העופות, שהם המניין המועט מבין : "שמונה מאות מיני חגבים"[42]. החגבים מהווים מעין מדריגה ממצעת בין הדגים לעופות, ולכן, כמו הדגים שמתרבים באמצעות הטלת ביצים, גם החגבים אינן טעונין שחיטה: "ואלו ששרצו מן המים דגים וחגבים בלא שחיטה, … אלו שנבראו מן המים אין דמן טעון לכסות בעפר"[43].

הפטור מחיוב שחיטה, נובע מהטעם שהוקשו החגבים לדגים בכתוב: "זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם, וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ"[44], כטעם שכתב רש"י בשם בה"ג[45]. ובין אם מהטעם שכתב הרמב"ם: "בחגבים נאמר: 'אֹסֶף הֶחָסִיל' (ישעיהו לג, ד), באסיפה לבדה, לפיכך אם מתו מאיליהן בתוך המים מותרין, ומותר לאכלן חיים"[46]. טעם נוסף כתב הרשב"א, שלא הוזכרה בהם שחיטה, וכל שהתורה לא חייבה שחיטה הרי הוא בכלל היתר[47]. ולדעת המאירי, לא נתחייבו מעולם החגבים בשחיטה, היות ואינם עוף אלא שרץ העוף, ומאחר שאין להם סימני שחיטה, קנה וושט, אינן טעונין שחיטה[48].

ט. האדם והחי

בעלי החיים נתונים לשליטתו של האדם, נזר הבריאה ותכליתה, ככתוב: "וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" [49]. וביאר הרמב"ן: "ורדו בדגת הים – אמר שיהיו רודים גם בדגי הים הנכסים מהם, ובעוף השמים שאינם עמהם באדמה, גם בכל חיה רעה. וסדר אותם כבריאתם, הדגים והעוף תחלה, והחיה אחר כן. וכך אמר הכתוב: "תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו. צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי. צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים"[50].

הרמב"ן בדבריו ציין שני פסוקים, אולם סדר בעלי החיים הנזכרים בפסוקים אלה הפוך, בעוד הפסוק הראשון בספר בראשית פתח בדגים וסיים בחיות, הכתוב בתהילים פתח בחיות ובבהמות וסיים בדגים. מובן שהפסוק הראשון בנוי לפי סדר הבריאה, כפי שהעיר הרמב"ן עצמו, אך לפי איזה סדר נכתב הפסוק השני?

לדברי רד"ק, נקבע הסדר לפי הקרבה לאדם, ולכן הקדים הכתוב את הצאן והבקר: "כי הם גדלים עמו ומזומנים למלאכתו ולמאכלו ולמלבושו", וסיים הכתוב בעופות ובדגים: "אפילו באותם שאינם בארץ עמו, כמו הצפור שהיא פורחת באויר, והדגים שהם שטים במים". בסדר הנזכר נזכרו בעלי החיים גם בתיאור חכמת שלמה: "וַיְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף וְעַל הָרֶמֶשׂ וְעַל הַדָּגִים" [51], וכן באיסור עבודת הסמלים והצלמים: "תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם, תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה, תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ"[52]. גם בפסוקים אלה אפשר שסדר זה מבטא את בעלי החיים הקרובים יותר לאדם.

בדרך זו כתב גם המלבי"ם: "שכל שהתרחק טבע המין ההוא מן האדם, עד שלכן קדמה בריאתו, כן רחוק תשמישו ותועלתו אל האדם… הדג אמצעי אל הצפור שמים, והצפור אל חיתו הארץ, והחיה את הבייתי, והבייתי הוא האמצעי הקרוב אל האדם, ולכן כל שהתרחק האמצעי מן התכלית, כן תתרחק תועלתו ותשמישו". בדבריו הוסיף המלבי"ם לומר שכל שהוקדם בריאתו במעשה בראשית, הריהו משמש אמצעי לנברא אחריו. דברים אלו מבוססים על דברי המדרש: "כל שנברא אחר חבירו שליט בחבירו"[53]. לדברי המלבי"ם, השתלשלות הסדר נובעת מההכרח של הקיום הגופני, בהיותו האחד משמש אמצעי לקיומו של המאוחר ממנו בסדר הבריאה.

באופן שונה מעט כתב האברבנאל. לדבריו, סדר הבריאה נובע מיחס של צורה וחומר בין בריאה האחת לקודמתה: "במעשה בראשית נבראו ראשונה הצמחים ואחריהם הבעלי חיים, לפי שהנפש הצומחת מכינה אל המרגשת ונבראת המרגשת קודם הצורה השכלית, לפי שהנפש החיונית המרגשת היא כחומר למשכלת, כי היתה קדימתה בבריאה בקדימה והאיחור כפי סדר המציאות. ונברא אם כן האדם באחרונה, להיותו תכלית ההויות, וצורתו האחרונה והשלמה מכל הצורות. והם קודמות אליה בהכרח, כאשר קודם הכח לפעל וההכנה לצורה"[54].

לדברי האברבנאל, כל המאוחר לחבירו הריהו משמש צורה לחבירו, והקודם לחבירו הריהו כחומר לחבירו. הנפש הצומחת קדמה נפש המרגשת, והמרגשת קדמה למשכלת, קרי לאדם, שבו כלולים למעשה כל הנפשות. אפשר שדברי האברבנאל מבוססים על דברי רבינו, שכתב: "הנבראים השפלים תמצא אחרון אחרון משובח, בהפך מן הנבראים העליונים שהם ראשון ראשון משובח, האור ביום ראשון, הרקיע ביום שני שהוא למטה מן האור, והמאורות ברביעי שהם למטה מן הרקיע"[55]. לעומת, הנבראים העליונים, האור, הרקיע והמאורות, בהם הראשון מעולה מן המאוחר, הרי שבנבראים השפלים, קרי, הדומם, הצומח, החי והמדבר, המאוחר מחבירו מעולה מחבירו. אמנם, אדם נברא באחרונה, אך "הנפשות נבראו ביום ראשון עם בריאת האור"[56], בהיות הנפשות שייכות לסדר העולם העליון, ראויות הן להיברא ביום בו נברא האור, השייך גם הוא לסדר העליון.

עיקרון של 'אחרון אחרון חביב', נידון בהרחבה בדברי רבינו, ובפירושו לתורה מונה רבינו מספר דוגמאות לדבר: "הדברים האחרונים במעשה היו ראשונים במחשבה, ועל כן הדברים המעולים תמצאם אחרונים, כי האדם שהוא תכלית הכוונה בבריאת העולם להכיר בוראו ולעובדו, היה אחרון לכל הנבראים ונבחר מכולן. וכן יום שבת, היה אחרון לכל הימים ומקודש מכולן. וכן העוה"ב, הוא אחרון לעוה"ז, כי העוה"ז קודם לו, ואין האדם יכול לקנות חיי העוה"ב כי אם בכשרון המפעלים בעוה"ז. וכן ישראל, היו אחרונים בבריאה והיו ראשונים במחשבה, הוא שכתוב: (ירמיה ב, ב) "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה"[57].

י.     בריאה יצירה ועשייה

ההבדל בין המינים מתבטא גם בדיוק הלשוני של לשון התורה. לעומת הדגים והעופות, בהם נאמר בלשון 'בריאה': "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים, וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ"[58], הרי שבבריאת בעלי החיים המאוחרים יותר לא נאמר לשון 'בריאה' אלא לשון 'עשייה': "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ"[59]. כמו שכתב האברבנאל: "לפי שהצורה המרגשת … בהתחדשה בהווים הראשונים שקבלוהו היתה בבריאה הראשונה יש מאין, וכמציאות הראשון בחדושו. אבל כאשר נשפעה שנית בבעלי חיים אשר בארץ, לא נאמר בה לשון בריאה, לפי שלא נתחדשה אז הנפש החיונית, כי כבר היתה מושפעת קודם זה בדגים ובעופות. לכן לא אמר כאן לשון בריאה כי אם עשייה".

לעומת המילה 'בריאה' המתייחסת להיבט הגופני, החומרי, גם המילה 'יצירה' מתייחסת להיבט הרוחני. כך בא לידי ביטוי, בדברי רבינו, גם ההבדל שבין השם 'ישראל' לשם 'יעקב': "דרך הכתובים להזכיר 'יעקב' אצל העניינים החומרים, הדברים המורכבים הגופניים, 'וישראל' אצל הדברים הפשוטים הדקים, הזכים והרוחניים. וזהו לשון הנביא שאמר: (ישעיה מג, א) "בוראך יעקב ויוצרך ישראל", הזכיר אצל יעקב בריאה ואצל ישראל יצירה, וכן הכתובים מיחסים הבריאה לחשך והיצירה לאור, הוא שכתוב: (ישעיה מה, ז) "יוצר אור ובורא חשך"[60].

יא.            השתלשלות העולמות

כאמור, אין כלל היסודות עומדים במישור אחד, ואין דרגתם שווה. יש מהיסודות שהם דקים ועדינים, עד שנוטים למעין גוף רוחני. בהיותם נוטים לצד הרוחני, ייחס הכתוב להם שם אלהות, וכמובא בדברי רבינו: "שתי היסודות שהם האש והרוח הם יסודות דקים, ומרוב דקותם ייחסם הכתוב בשם אלהים בהרבה מקומות, באמרו: (בראשית א, ב) "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", (איוב א, טז) "אש אלהים נפלה". ובשתי הפרשיות הראשונות כשהזכיר יסודות העפר והמים שהם יסודות כבדים גופניים לא תמצא בהן מלת "אֱלֹהַ" כלל".

אומות העולם נמשכו בטעותן אחר זכות היסודות, עד שייחסו לאותו יסוד עצמו אלהות: "ועוד יש לומר שהזכיר בשתי יסודות הללו לשון "אלה" כדי לרמוז על עבודה זרה שכתוב בה: (שמות לב, ד) "אלה אלהיך ישראל", וכבר ידעת כי יש מן האומות שהן עובדין הרוח והאש בהיותם יסודות קלים ומשרתים להם כדי שתחול עליהם רבוי הטובה וההצלחה ויתגבר מזלם לפי דעתם"[61]. ומצאנו הדרגה בדברי רבינו, גם בין הרוח והאש, בהיות האש דקה אף מן הרוח: "ומה שאמר "ורוח אלהים" היה ראוי לומר "והרוח" אבל ייחס הרוח לשם אלהים לרוב דקותה, אף על פי שהאש דקה יותר מן הרוח, כיון שהוציא האש בלשון חשך לא רצה ליחסו אל השם יתברך"[62].

אולם, בין היסודות יש יסודות ממצעים, כך שלמעשה יש השתלשלות בין היסודות. לשם ביאור, הבה נתבונן במרכיבים של עולם הטבע: דומם, צומח, חי, מדבר. ובין כל חוליה וחוליה בשרשרת, יש דבר הממצע ביניהם. כך הובא בספר 'אור המאיר' לרבי זאב וולף הלוי, מגדולי תלמידיו של המגיד ממזריטש: "מצינו בספרים[63] אשר בין ארבעתם (קרי דצח"מ) יש דבר הממוצע, הבחינה האמצעות שבין חי למדבר, הוא הקוף, ובחינת אמצעות בין צומח לחי, הוא אדני השדה, שהוא חי הדבוק בחבל היוצא מטבורו ונשרש בארץ, ובין הצומח לדומם, בחינה האמצעות, הוא האלמוגים הנקרא קוראל, כי הוא צומח בארץ והוא אבן דומם, וכן במקום הגבוה בין עולם לעולם, מד' עולמות : אצילות, בריאה, יצירה , עשייה, העניין גם כן כנודע למשכילים, אשר בלתי אפשרי להיות התחברות דבר והפכו, כי אם על ידי אמצעות הנוגע לכאן ולכאן"[64].

ואמנם, סדר היסודות הוא עמר"א, וגם בהם יסודות הפכיים וממוצעים: עפר, מים, רוח ואש. האש – יסוד חם ויבש, המים – יסוד קר ולח, הרוח – חם ולח, והעפר – יבש וקר. וכל הנבראים בבריאה הם ממזיגה והרכבה שבין היסודות[65]. ארבע היסודות הנזכרים הם השתלשלות של ארבע ספירות עליונות, ומהם נתהוו ארבע יסודות בסדר אבי"ע: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה, וכל אחד מספירות אלה כלול ממזיגה של הספירות האחרות, כמובא בשל"ה: "כל דבר הוא מארבע יסודות. והעניין, כי ארבע יסודות העליונים הם: חסד – יסוד המים, גבורה – יסוד האש, תפארת – יסוד הרוח, מלכות – יסוד העפר. והם מיוחדים בתכלית היחוד. ועל ידי ארבע יסודות האלה הנאצלים הדקים, נתהוו הארבע יסודות שבסדר אצילתן, והבריאה והיצירה והעשיה, מדרגה אחר מדרגה, מעילה לעלול, [מאצילות אל בריאה, והבריאה אל יצירה, ומיצירה אל עשיה]. וכל ארבע מדרגות האלה הם בכל אחד ואחד מהמדרגות בעצמם. כי באצילות בעצמו יש אצילות בריאה יצירה עשיה, וכולם אצילות. ובבריאה עצמה יש אצילות בריאה יצירה עשיה, וכולם בריאה. וכן ביצירה ועשיה"[66].

בביאורו את עשרת המכות, כתב רבינו שגם מכות מצרים היו, למעשה, ביטוי של ארבע יסודות: "בי' מכות ששלח בהם שהיו ד' חלקים בד' יסודות, דם צפרדע היו מכות ביסוד המים, כנים ערוב היו מכות ביסוד העפר, דבר שחין ברד ארבה היו מכות ביסוד האש, חשך מכת בכורות היו מכות ביסוד הרוח, שנאבד כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מן הבכורות"[67]. מכות מצרים שהיו ביטוי מובהק לשידוד מערכות הטבע, ולאור האמור, אין זה מפליא שהמכות נשתלשלו מהיסודות העליונים בבריאה[68].

אולם, לא רק בתכונת מערכות הטבע, גם בתכונות הנפש ותיקון המידות, באים לידי ביטוי היסודות וההבדלים ביניהם. יסוד העפר הקר והיבש כנגד העזות והחוזק, לעומת יסוד הרוח והאויר כנגד הקלות, המים כנגד המרוצה, ויסוד האש כנגד הכעס והגבורה. האדם השלם נבחן באופן שהוא שמגלה בחייו את המיצוע והאיזון הנכון שבין היסודות, וזאת כדי לעשות נחת רוח ליוצרו, ולעשות רצון בוראו[69].

סיכום המדרגות בעולם החי

 

 

 

יסוד

מספר רגליים

תיקון המאכל

ניתן לקרבן

טהרה

טומאה

ניצוצות קדושה

הקדמה במאכל

רבייה

הקודם משמש למאוחר

המאוחר צורה לקודם

לשון הכתוב

דג

 

מים

אין

אסיפה בעלמא, לא טעון שחיטה

לא

רובם טהורים

אין טומאה במותם

פחות מעוף

יש להקדים לעוף

ריבוי גדול באמצעות בצים

הדומם והצומח מאכל לדג

בריאה

שרץ העוף

 

 

מים

4

אסיפה בעלמא, לא טעון שחיטה

לא

רובם טמאים

אין טומאה במותם

?

?

ריבוי גדול באמצעות בצים

?

עוף

 

רוח

2

שחיטת סימן אחד

אין חיוב דווקא בזכר תם

רובם טהורים

מטמא בגדים בבית הבליעה

פחות מבהמה

יש להקדים לבהמה

ביצה ליום

הדג מאכל לעוף

בריאה

בהמה וחיה

 

אדמה

4

שחיטת שני סימנים

זכר תם

רובם טמאים

מטמא במגע ובמשא

עליונה

אין שמחה אלא בבשר

המלטה

העוף מאכל לחיה

עשייה

רמש

 

אש

+4

אין במינו היתר

לא

טמאים

מטמא במגע ולא במשא

?

אין במינו נאכל

?

?

במותם של בעלי החיים משמשים הם לתולעים לאכילה

עשייה

 


[1] חגיגה פ"ב, מ"א.

[2] ראה ויקרא יא, ב, וריש פרשת תזריע.

[3] משלי ל, ד.

[4] בבלי חגיגה כז ע"א.

[5] ספרא שמיני פרשה ה ד"ה פרשה ה.

[6] ויקרא רבה (וילנא) פרשה יד ד"ה א אשה כי.

[7] בראשית א, כ.

[8] בראשית א , כה.

[9] בראשית א, כח.

[10] יחזקאל לח, כ.

[11] בראשית א, ט.

[12] תהלים כד, ב.

[13] ספר החינוך מצוה קעג.

[14] ב"ר פרשה יט ד"ה ג זאת חקת, וראה בבלי חולין כז ע"ב.

[15] מדרש אגדה בראשית פרק א ד"ה [כ] ויאמר אלהים.

[17] מדרש אגדה בראשית פרק א ד"ה [כ] ויאמר אלהים, וראה בבלי חולין כז ע"ב.

[18] ראה ספרא צו פרשה י.

[19] בבלי תמורה יד ע"א.

[20] ספרי דברים פיסקא קג ד"ה (טו) ואת.

[21] בראשית א, כב.

[22] ספרי דברים פיסקא ק ד"ה (ד) זאת.

[23] שער ז פרק ב, בביאור מהות ניצוצי הקדושה.

[24] ראה מדרש תנאים לדברים טז, יד: "אין שמחה אלא בבשר".

[25] בבלי פסחים מט ע"ב. וראה ספר 'נתיבות עולם' למהר"ל ח"א עמ' סד.

[26] רמב"ם הלכות דעות פ"ד, ה"ז.

[27] משנה כלים פרק יז, מי"ג.

[28] תלמוד בבלי קידושין יג ע"א.

[29] תלמוד בבלי זבחים סט ע"ב.

[30] ויקרא יא, כט-ל.

[31] ראה משנה כלים פ"א מ"א, וראה אנציקלופדיה תלמודית ערך טומאה.

[32] אור החיים שמות יא, ה.

[33] בראשית מח, טז.

[34] לאמיתו של דבר, לא נזכר בכתוב במפורש בפרשת בעלי החיים הכשרים השם דג, אלא כל אשר במים, כגון: "אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ" (ויקרא יא, ט).

[35] בבלי שבת ל ע"ב.

 [36] ועיין במהרש"א בחידושי אגדות שכתב: "אבל לא שיהיה הריון והלידה לולד א' ביום א' דזה בתרנגולים נמי אינו דאמרינן פ"ק דבכורות תרנגולת לכ"א יום ופירש"י שם לאחר שנתעברה מן התרנגול שוהה ביצתה ליגמר עד אחר כ"א יום".

[37] בבלי בכורות ח ע"א.

[38] ויש לעיין בנוגע לרביית השרצים שמתרבים הרבה.

[39] בבלי בכורות ח ע"א.

[40] ויקרא יא, כא-כב.

[41] ספרי דברים פרשת ראה פיסקא קג.

[42] תלמוד בבלי חולין סג ע"ב.

[43] פרקי דרבי אליעזר (היגר) – "חורב" פרק ח.

[44] ויקרא יא, מו

[45] חולין סו ע"א.

[46] הלכות שחיטה פ"א, ה"ג

[47] חידושי הרשב"א חולין כז ע"ב.

[48] בית הבחירה למאירי חולין סה ע"א, וראה אנציקלופדיה תלמודית ערך 'חגבים'.

[49] בראשית א, כח.

[50] תהלים ח, ז–ט.

[51] מלכים א ה, יג.

[52] דברים ד, יז – יח.

 [53] ב"ר (וילנא) בראשית פרשה יט.

[54] בראשית א, כו.

[55] רבינו בחיי הקדמת פרשת ויקהל.

[56] ספר כד הקמח נר חנוכה.

[57] רבינו בחיי הקדמת פרשת תזריע.

 [58] בראשית א, כא.

[59] בראשית א, כה.

[60] רבינו בחיי בראשית מז, כט.

[61] רבינו בחיי ויקרא יא, ב. וכן הובא גם בספר כד הקמח ערך כפורים.

[62] רבינו בחיי בראשית א, א.

[63] עץ חיים שער מ"ב פ"א.

[64] אור המאיר במדבר פרשת בהעלותך.

[65] ראה רד"ק ישעיהו מ, כא, וספר כד הקמח ערך נחמו.

[66] של"ה עשרה מאמרות מאמר שני.

[67] ספר כד הקמח פסח, וצ"ע מדוע לא כסדר דצ"ך עד"ש באח"ב.

[68] וראה על כך עוד בספר מראה יחזקאל מועדים שבת שובה.

[69] ראה פרקי משה על אבות פרק ה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>