ירושלים – טבור העולם וראשו – במשנת רבנו בחיי ב"ר אשר

ירושלים – טבור העולם במשנת רבנו בחיי ב"ר אשר

 

א. הקדמה

ב. מרכזיותה של ירושלים

ג. בריאת האדם ותחיית המתים

ד. ירושלים מקור הברכה

ה. מרכז הנבואה העולמי

ו. שגרירות בירושלים

ז. הממד האוניברסלי של ירושלים והמקדש

 

 

א. הקדמה

  כמו אדם חי, בו גוף נפש רוח ונשמה קשורים ומשולבים זה בזה, כך יש בירושלים רוח ונשמה, מלכות ונבואה, אגודים ושזורים זה בזה. לא בכדי זכתה ירושלים למעמדה כעיר בירה, ומקום משכן למלכות, לסנהדרין ולמקדש. יתירה מכך, מקום ההנהגה הלאומית והמדינית של עם ישראל, היא מקום ההנהגה הרוחנית האלוהית של האנושות בכלל, ושל עם ישראל בפרט.

  בחיבור זה נברר מדוע המקום בו התחוללה האנושות, עתיד להיות המקום ממנו תחל גם תחיית המתים, ומדוע מיקומה הגיאוגרפי של העיר ירושלים, מהווה חלק בלתי נפרד ממהותה ואופייה.

 ככל שנעמיק בעברה של העיר ירושלים, ובתפקיד המרכזי שהיא צפויה עוד למלא לעתיד לבוא, ניווכח עד כמה נכונו לירושלים ימים גדולים, עוד מעבר למה שאירע בה עד כה. ייתן ה' ונזכה במהרה לנאמר: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים"[1].

ב. מרכזיותה של ירושלים

 מרכזיותה של ירושלים בארץ ישראל וביחס לעולם כולו, באה לידי ביטוי בכמה ממדים במשנת רבנו.

במדרש נאמר: "למה נקראת אבן שתיה, שממנה הושתת העולם[2], והיה שלמה יודע איזה גיד הולך לכוש, ונטע עליו פלפלין, ומיד היו עושין, הרי מה שהוא אומר (קהלת ב, ה) נטעתי בהם עץ כל פרי… כשם שהטיבור הזה נתון באמצע האיש, כך ארץ ישראל טיבורה של עולם, שנאמר יושבי על טבור הארץ (יחזקאל לח, יב). ארץ ישראל יושבת באמצעיתו של עולם, וירושלים באמצע ארץ ישראל, ובית המקדש באמצע ירושלים, וההיכל באמצע בית המקדש, והארון באמצע ההיכל, והאבן שתיה לפני ההיכל, שממנה הושתת העולם. שלמה שהיה חכם עמד על השרשין היוצאין ממנה לכל העולם, ונטע בהם כל מיני אילנות"[3].

 ההדרגה המתוארת במדרש, מזכירה הדרגה דומה המוזכרת במשנה: "עשר קדושות הן ארץ ישראל… עיירות המוקפות חומה… לפנים מן החומה… הר הבית … החיל … עזרת נשים… עזרת ישראל … עזרת הכהנים… בין האולם ולמזבח … ההיכל… קדש הקדשים"[4].

  במדרש מתואר העולם כגוף חי, שלא זו בלבד שראשית יצירתו מאבן השתייה, אלא אף יונק את חיותו וקיומו משם. כדוגמת עובר במעי אמו היונק את חיותו באמצעות הטבור הנמצא במרכז גופו. שלמה שעמד על סוד הבריאה, ידע להבחין כיצד מנקודה בראשיתית נמשכים האיברים והגידים של הבריאה כולה.

  פער רב קיים בין חכמת שלמה למדע המודרני. המבקש להתמחות בענף מענפי המדע, אינו נדרש לגלות בקיאות גם בשאר ענפי החכמה והמדע, ואפילו המשיקים והקרובים לתחומו. כגון המתמחה כרופא לב, קרדיולוג, לא יהין לנתח ניתוחי עיניים. על אף שחכמי התלמוד לימדו שקיים קשר הדוק בין העין ללב: "שורייני דעינא באובנתא דליבא תלו"[5], ופירש רש"י: "מאור העין מעורין ואחוזין בטרפשי הלב". אפשר שהטעם לכך הוא שאין הרופא בעידן המודרני עומד על שרשי החכמה שנטועים בתורה, שהיא החכמה הכוללת.

  על בורא העולם שהוא גם נותן התורה, נאמר בזוהר: "אסתכל בה באורייתא וברא עלמא"[6]. על פי דברי הזוהר, תכנית העולם מוצפנת בחכמת התורה, וכל החכמות לענפיהן יונקים למעשה משורש אחדותי אחד. המאפיין אולי את חכמת שלמה אינו רק היקף תחומי הידע, אלא בעיקר בהבנה ובידיעה שכלל החכמות יונקות את קיומן משורש אחד, מהתורה שהיא עיקר המציאות. כפי שמובא ברמב"ן בתיאורו את חכמת שלמה: "איך קם העולם ומעשה המזלות הראש והסוף, ואמצעות הזמנים, ואלכסונות הזנבות, ואיך יעשו הזמנים מרוצת השמים וקביעות הכוכבים, לחות הבהמות וחמת החיות, תוקף הרוחות ומחשבות אדם, יחסי האילנות וכחות השרשים. כל דבר מכוסה וכל דבר מגולה ידעתי, וכל זה ידע [שלמה] בתורה והכל מצא בה בפירושיה, בדקדוקיה ואותיותיה ובקוציה"[7].

  לאור האמור, הבה נעיין בכתוב: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ"[8], כפי שנתבאר בתלמוד: "לא דבר שחוצץ למלכות, ומאי ניהו – בנין בית המקדש"[9], וכפירוש רש"י: "ולא דבר שחוצץ במלכות – בנין הבית, שהוא באמצע של עולם, כדאמרינן בסדר יומא (נד ע"ב): אבן שתיה שממנה נשתת העולם". לאמר, אחשוורוש הסכים לתת לאסתר כל אשר תבקש ותחפוץ, מלבד את בניין המקדש. גם הוא הבין את סודה של ירושלים, ואת חשיבותו ועצמתו של המקדש.

  אולם, מרכזיותן של ארץ ישראל וירושלים מתבטאת לא רק גיאוגרפית ביחס ליבשת העולמית[10], אלא גם מבחינה אקלימית, כדברי רבנו: "העולם השפל נחלק לשבעה אקלימים, והאקלים השביעי הוא ארץ ישראל שהוא אמצע הישוב, והיא הנקודה מזוגה מקור וחום יותר משאר ארצות מפני שהיא אמצעית לקצוות, ועל כן נכתב בנימין שביעי [לשבטים] [11], לרמוז על בית המקדש שבאקלים שביעי שהוא בחלקו של בנימין"[12].

  למרכזיותן של ארץ ישראל וירושלים ביחס לעולם, יש היבט רוחני מובהק, ואילו כל נטייה אחר הקצוות מלמדת על חולשה וחסרון, כדברי המהר"ל: "החטא הוא שיוצא החוטא מן השווי אל חוץ מן השווי. והאדם אשר נברא מן המיצוע… ומפני כי ארץ ישראל הוא באמצע העולם… ולכן הקבור בא"י כאלו קבור תחת המזבח שהוא מקום המיצוע"[13]. או בלשונו של רבנו בחיי: "כל דבר תקפו ועיקרו הוא האמצעית. שהרי מצינו עץ החיים שהיה עיקר הגן באמצעיתו … כשם שגלגל חמה נתון באמצע הרקיע כך עץ החיים נתון באמצע גן עדן … ,וכן אהל מועד היה באמצע ארבע מחנות ישראל. גם יצירת האדם מאמצעיתו שהוא טבורו, שהוא כדמות שרש האילן שענפיו מתפשטים משם הנה והנה"[14].

  הזיקה בין מיקומה הגיאוגרפי של ירושלים לאופיו של המקום, מוצא את ביטויו גם במדרש הבא: "שררך (טיבורך) אגן הסהר אל יחסר המזג[15], מה שררך זו סנהדרין גדולה שהיתה בירושלים דנה דיני נפשות, ולמה הוא מושלה כטיבור שררך, אלא מה הטיבור הזה נתון באמצע של אדם כך היתה סנהדרין יושבת בירושלים שירושלים היא אמצעיתו של עולם. דבר אחר, שררך אגן הסהר, שררך מה הטיבור הוא חייו של תינוק, כך כל העם הזה היה בזכותם של סנהדרין שהיו יושבים ועוסקים בהלכות התורה"[16].

  אין לך מקום ראוי יותר לדון דיני נפשות מאשר טבור הארץ, מרכז החיים. דווקא המקום המפיק חיים וברכה לארץ ולעולם, ראוי גם שיקבע את הצביון המוסרי של החיים, וממילא גם את הצידוק לקיומם.

 כשם שאברהם אבינו, אבי האומה הישראלית, היה למעשה אב האנושות הנושאת את שם ה', ככתוב: "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיך"[17], כך "ישראל באומות כלב באברים"[18], וכך לפי המדרש, היא ירושלים. כלומר, בד בבד עם יציקת היסודות הראשונים של המקדש הראשון, נקבעה מהותו ותפקידו של המקדש השלישי. מקדש המנוהל על ידי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אבל פונה גם לכל יושבי תבל.

 היודע את סוד הבריאה, כשלמה המלך בשעתו, בכוחו לרתום את החכמה האדירה הזו וליישמה גם ברבדים המעשיים שבמציאות, ואולי אף לגדל פלפלין…

 ג. בריאת האדם ותחיית המתים

  כאשר לן יעקב אבינו בבית אל בדרכו לחרן, הוסיף הכתוב, כבדרך אגב, ששמה של 'בית אל', היה בתחילה 'לוז'. כמו שכתוב: "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה"[19]. מדוע אפוא, טרח הכתוב לציין את שמה הקדום של העיר?

  בפירושו לתורה, ביאר רבנו בחיי את פשר כוונת הכתוב: "גלה לנו כי שם העיר לראשונה לוז, מלשון 'לוז השדרה'[20] שממנו עתיד להתנער ולהתחדש ולהיברא לתחיית המתים. כי כשם שפלא החידוש הזה היה משם, כך פלא שלתחיית המתים יתחיל משם… כי בריאת הארץ גם בריאת הנפש והגוף הכל מהאמצעית"[21]. המקום שממנו צמחו העולם והאנושות במעשה בראשית, הוא גם המקום שממנו תצמח תחיית המתים לעתיד, ולכן ראוי המקום להיקרא 'לוז', שהוא תמצית החיים[22].

  בכדי לבאר ולו במעט את הדברים, נעיין תחילה במחלוקת התנאים בשאלה מהיכן נוצר האדם: "תניא. מהיכן הולד נוצר – מראשו, שנאמר (תהלים עא) ממעי אמי אתה גוזי ואומר (ירמיהו ז) גזי נזרך והשליכי. אבא שאול אומר: מטיבורו, ומשלח שרשיו אילך ואילך"[23]. כפי הנראה מחלוקת התנאים אינה יכולה להצטמצם בשאלה הביולוגית, איזה איבר נוצר תחילה, אלא האם עיקר החיים נמצא בטבור, במקום אברי העיכול, או אולי דווקא ממקום הראש ושאיפת הרוח, כפי שביאר זאת המהר"ל[24]. ומכל מקום, ביאורו של רבנו בחיי הולמים את דבריו של אבא שאול.

 בעוד ירושלים ממנה החומר הראשון שנוצר האדם, כדברי המדרש: "ממקום כפרתו נברא"[25], ממקום המזבח העשוי לכפר על חטאו של האדם, הרי משם גם עתיד הוא לעמוד ולהתקיים בעולם התחייה. אפשר שזו גם הסיבה שבסמוך להר הבית נמצא הר הזיתים, שברבות השנים הפך לבית קברות עתיק יומין, וממנו תחל גם תחיית המתים. ללמדך, ששתי ההתחלות בהווה ובעתיד סמוכות זו לזו, ולא בכדי.

 אפשר שמטעם זה היונה שנשלחה על ידי נח נושאת בפיה את עלה הזית דווקא מהר הזיתים, הר המשחה, ובכך גם את הבשורה לתיקון העולם: "מהר המשחה הביאה אותו, דלא טפת ארעא דישראל במבולא (שלא הוצפה א"י במבול)" [26]. הר המשחה, מקום מלאכת פרה אדומה העשויה לטהר מטומאת המת, הפכה כאמור למקום קבורה, ועתידה לעמוד ולחזור למצבה הראשון, למקור החיים. הדבר שמסמל התחלה חדשה של עולם חדש, ואולי גם מוסרי וטהור יותר, מתחיל דווקא ממקור ההתחלות, מירושלים.

 אפשר שזו היא גם כוונתו של הנביא ירמיהו: "כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ"[27], הנביא שצופה את חורבן ההתחלה הראשונה, חוזה גם את ההתחלות העתידות. המקום היה ונשאר תמיד בבחינת 'ראשון'.

 אולם, לא רק בריאת האדם התחוללה מירושלים, הבריאה כולה יסודה מירושלים. כדברי רבנו בספרו 'כד הקמח': "תנא דבי רבי ישמעאל אל תקרי בראשית אלא ברא שית אלו השתין שמששת ימי בראשית, … ולפי דעת מדרש רז"ל העליונים והתחתונים הכל מציון, … ר"א הגדול אומר, אלה תולדות השמים והארץ ביום עשות וגו', תולדות השמים מן שמים נבראו, תולדות הארץ מן הארץ נבראו, וחכמים אומרים אלו ואלו מציון, שנאמר מציון מכלל יופי אלהים הופיע"[28]. וממילא, דברי המדרש: "למה נקראת אבן שתיה, שממנה הושתת העולם"[29], אינם מצטמצמים לעולם החומר התחתון בלבד, אלא אפילו לעולם העליון, השמים, הגלגלים וכל צבאם.

 ד. ירושלים מקור הברכה

 יחסי הגומלין בין החומר והרוח, משמשים בהרמוניה בכל הנוגע לארץ ישראל בכלל ולירושלים בפרט. כפי שלמדונו חכמים ז"ל: "אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה"[30]. לא זו בלבד שאין סתירה בין החומר והרוח, אלא כל יסוד העומד בפני עצמו ללא זולתו, הרי הוא חסר. יתירה מזו, הנבואה עשויה לחול רק על אדם שמתגלה גם בגופו וחיצוניותו שלימות גופנית[31].

 ירושלים, מקור הברכה הרוחנית ושער השמיים לנבואה, היא גם מקור הברכה בכל הנוגע לחיי שעה, לפרנסתו של האדם ולמזונותיו. כמובא במדרש: "ראה מה קרבנות חביבין שנקרבין על גבי במזבח יפים לישראל, שכל מה שהיה מתקרב ממנו היה מברך את מינו. לחם הפנים כשהיה על גבי השלחן, בזכותו היה מתברך הלחם. ובזכות בכורים, מתברכין פירות האילן. ובזכות יין שהיה מתנסך, מתברך הגפן. ובזכות תמידין וקרבנות שמקריבין על גבי המזבח, מתברך שגר אלפיך ועשתרות צאנך (דברים ז, יג)" [32]. הלחם הפירות, היין והבשר, שהם עיקר מזונותיו של האדם, מתברכין גם הם ממקור הקודש. כאשר דבר מתגלה בשלמותו, אף ברבדים המעשיים והפיזיים שבמציאות, הדבר מעיד על שלימות והרמוניה[33].

 אף על פי כן, לא נתברכה ירושלים באופן גלוי בפירות ובאתרי פינוק ושעשוע, כדברי התלמוד: "מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים – כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים: אלמלא לא עלינו אלא לאכול פירות גינוסר בירושלים – דיינו, נמצאת עלייה שלא לשמה… מפני מה אין חמי טבריא בירושלים – כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים: אלמלא לא עלינו אלא לרחוץ בחמי טבריא – דיינו, ונמצאת עלייה שלא לשמה"[34].

 ירושלים שהיא בבחינת הלב באיברים, ראויה שתהיה מכוונת כולה לשם שמיים. הואיל וקיים חשש שהחיצוניות תהפך לעיקר והעיקר ייהפך לטפל, על כן התענוגות והעידונים, הפירות וחמי טבריה, מצויים דווקא באזור טבריה שגם בשמה נרמז הטבור[35].

 אמנם, מקומות תענוג טבעיים אינן בנמצא בירושלים, אולם אפשר שאת החיסרון הזה נדרשים האדם והאומה להשלים בעצמם, כמעין התערותא דלתתא. אפשר שבכדי לצמצם את הפער בין הפוטנציאל הגלום בירושלים, לבין הצד הגלוי שבה, תיקנו חכמים תקנות שתכליתן "לעטר שוקי ירושלים בפירות"[36], וכן לגבי המקדש שבנה הורדוס, אמרו חכמים שמוטב להותירו דומה לגלי הים, מאשר לצפותו בזהב[37].

 דברים אלו עומדים, לכאורה, בסתירה לאמור בשלמה המלך: "הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים. עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי. עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים"[38]. מפסוקים אלו עול בבירור שירושלים היתה כגן עדן ממש. אולם אפשר שרק במלכות שלמה, כאשר המצב הלאומי בהיבט הכלכלי, הרוחני, והמדיני היה בשיאו, בבחינת 'סיהרא באשלמותא'[39], אזי ירושלים היתה משופעת גם בפירות ובאילנות. אך בבית שני, כאשר רוב העם היה בגלות בבל, ובית המקדש היה חסר[40], הדבר נתן את אותותיו גם בגן העדן 'התחתון'…

 ה. מרכז הנבואה העולמי

  ארץ ישראל נתייחדה בסגולת הנבואה, בסיבת המבול בימי נח שלא הזיק בארץ ישראל, כדברי הספורנו: "[ארץ ישראל] המוכנת אל גרם המעלות המושכלות, ורצויה מכל הארצות, כאמרו 'ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד', ולא הוזק אוירה בגשם המבול כאויר כל שאר הארצות, כאמרו 'לא גשמה ביום זעם' (יחזקאל כב, כד)"[41]. כלומר, האקלים הישראלי הממוזג מאפשר את נוכחות הנבואה. מאידך ניתן לומר, כיוון שמעלת הארץ גבוהה כל כך, ממילא, העובדה שגשם המבול לא הזיק בה, הוא תוצאה המתבקשת ממעלתה.

  אך ייחודיותה של ירושלים מתבטא גם בכך שהיא מרכז הנבואה. ובמדרש: "משא גיא חזיון גיא שכל החוזים מתנבאים עליה, גיא שכל החוזים עומדים ממנה, דאמר ר' יוחנן כל נביא שלא נתפרש שם עירו ירושלמי היה"[42]. כוונת הדברים לומר שבאופן טבעי ואולי אף מתבקש, 'סתם נביא' הוא ירושלמי. ואם נמצא נביא במקום אחר, טורח הכתוב להודיענו, שיש כאן מעין 'תופעה חריגה'.

 בספרו כד הקמח ביאר רבינו מדוע כינה הכתוב בתואר 'גיא' את ירושלים: "וידוע כי ירושלים גבוהה מכל הארצות וקראה הכתוב הר וצואר… מה שקראה 'בקעה' הוא לשבח ולמעלת העיר כי כשם שהבקעה מקבלת מי גשמים, כך ירושלים מוכנת לקבל שפע הנבואה. לפי ששם שער השמים ומשם באה הנבואה לנביאים"[43].

  מעבר לעובדה שירושלים היא הנושא של רבות מהנבואות, הרי היא גם בית היוצר לנבואה, והיא המקום הטבעי שמשם הנבואה יוצאת. הנבואה עצמה היא הביטוי העדין והעליון לחיבור בין הבורא לנברא, נקודת ההשקה בין ה', האינסוף, לאדם. יש בה בנבואה יציאה מגדרי המקום והזמן. הצמצומים וההגבלות החלות על החומר אינם חלים עליה. גם במקדש מצאנו העדר ממדים של המקום והזמן. ביטוי מובהק לשלילת הממדיות במקדש, נמצאת בדברי חכמים בתלמוד: "מקום ארון וכרובים אינו מן המדה"[44].

 כוונת הדברים לומר, שהנה מידותיו של קודש הקדשים בבית ראשון הם עשרים על עשרים, ואילו מדופן הארון ועד הקיר האחד, ומהדופן השנייה לקיר המקביל, סכום המרחקים יעמוד על עשרים, נמצא שלארון עצמו אין מידה כלל. הטיב לבאר זאת בעל השפת אמת: "כל העולם והנבראים יש להם מדה, אבל מה שאינו מן הטבע גם מה שאינו דבר גשמי כלל ג"כ מקום לזה, כי גם מה שאינו כלל ג"כ הוא דבר רק שאינו מושג לנו מה הוא לאשר אנחנו תוך הטבע, אבל ודאי למקום הנעלם גם מה שאינו כלל הוא מקום לזה, וזה הפירוש שאין הארון מבחינת מדה"[45].

 וכן נמצא במשנה: "עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש … ולא הסריח בשר הקדש מעולם … עומדים צפופים ומשתחוים רווחים … ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים"[46]. ובתלמוד הובא: "נס גדול היה נעשה בלחם הפנים, סלוקו כסדורו, שנאמר (שמו"א כא, ז) לשום לחם חם ביום הלקחו"[47]. בטבעו של עולם, מידותיו של כל חפץ זהה לסכום חלקיו, ולכן אף שעומדים צפופים, ההשתחוויה היתה ברווח בכדי שלא ישמע האחד את וידוי חברו[48]. בכל גוף נברא הזמן נותן בו את אותותיו, אך במקדש גם ממד הזמן כאילו עמד מלכת, ועל כן בשר קודש לא הסריח, ואף לאחר שבוע ימים, לחם הפנים חם כיום סדורו על השלחן.

 בדרכו של עולם כאשר האדם הולך ומזקין, שערו הופך לבן, והוא סימן לחולשת הגוף, כמו שכתב 'הכלי יקר': "כל שער לבן הוא סימן חולשה בגוף, והלבנת שער האדם לעת זקנתו יוכיח"[49]. ולפי שטבע גופו הולך ויבש, הרבה משערות ראשו של האיש נושרות, ובאופן יחסי אף יותר מהאשה[50].

 אולם, על משה אדון הנביאים, העיד הכתוב: "לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה"[51]. קרון פניו של משה, תכונה לה זכה מסיני, ליוותה אותו כל ימיו ואף לאחר מותו[52], ואותות הזמן לא ניכרו בגופו כלל[53], עד שבעלותו לסיני לא נזקק לאכילה ושתיה: "וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי"[54]. גם משה, איש האלקים, הדבק במקור החיים, לא נתון היה תחת מגבלות הטבע והזמן, והיה בבחינת מקדש, מעין העולם הבא.

 ו. שגרירות בירושלים

  בשל מעלתה הסגולית חשקו בארץ ישראל כל האומות. על כך מובא במדרש: "כל מלך ושלטון שלא היה לו שולטן בארץ הוא אמר איני שוה כלום"[55].

  כראייה לדבר, נאמר במדרש: "ארץ שהיתה טובה וכל מלכי עולם נתאוו לה, כתיב מלך יריחו אחד מלך העי אשר מצד בית אל אחד (יהושע יב, ט), ואין בין יריחו לעי אלא ג' מילין, והוא אמר מלך יריחו, אלא כל מי שהוא קונה חוצה לארץ, ולא היה קונה בארץ ישראל, לא היה נקרא מלך, למה שהיו מתאוים לארץ ישראל"[56]. נוכחותם של מלכים רבים בכנען, בטרם נכבשה הארץ על ידי יהושוע, מעידה על תשוקה להיאחז בארץ, ולקבוע בה מעין שגרירות.

  אולם, על פי המדרש, ניתן להבחין בצמצום הדרגתי של השכינה: "עד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדברות, משנבחרה ארץ ישראל יצאו כל הארצות. עד שלא נבחרה ירושלם היתה כל ארץ ישראל כשרה למזבחות, משנבחרה ירושלם יצאת ארץ ישראל, שנאמר: השמר לך פן תעלה עולותך בכל המקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר ה' אלהיך (דברים יב, יד). עד שלא נבחר בית עולמים היתה ירושלם ראויה לשכינה משנבחר בית עולמים יצאת ירושלם שנאמר כי בחר ה' בציון וגו' ואומר זאת מנוחתי עדי עד"[57].

  מאז ומעולם, ועד ימים אלה ממש, נמצאת ירושלים במרכז סדר היום העולמי. לא פלא, אפוא, שרבים מהדתות והכתות ביקשו לקנות בה אחיזה, וכל סכסוך פעוט על קרקע בתחומה, הופך מיד למערכה דתית פוליטית ומדינית בקנה מידה בינלאומי. הרגישות העולמית לכל מה שנוגע לירושלים הוא בולט ביותר, דבר שלא מצאנו לו אח ורע. וככל שמדובר בהר הבית עצמו הרי הרגישות גדולה שבעתיים. מה בין אומות העולם לירושלים, ובאמת, מדוע נמשכים הם אליה כל כך ?

  ניתן לבאר את הדבר על פי דברי האור החיים הקדוש: "אדם מישראל שמת, להיותו מלא קדושה המתוקה והעריבה בצאת הנפש ונתרוקן הגוף יתקבצו הקליפות לאין קץ שהם כוחות הטומאה התאבים תמיד להדבק בקדושה ליהנות מהערב"[58]. האדם מישראל המסובל בחייו בכוחות גוף נפש נשמה, 'צלם אלוהים', כאשר נפטר הוא לבית עולמו, נקרא 'חלל'. בביאור הטעם לכך, כתב רבנו בחיי: "לפי שהוא חלול מן הנפש שהיתה בו, ועוד מלשון חולין שחללו רוח הטומאה"[59].

  ככל שבחייו מלא האדם כוחות חיים וקדושה, הרי שבהעדר החיים, נמשכים אליו כוחות הטומאה ביותר. ירושלים שהיתה מרכז הקדושה והנבואה, הפכה במהלך שנות הגלות לאבן שואבת לכל המאמינים שבכל הדתות. הרצון להיאחז בה, גם מצד האומות, מלמד על גדולתה.

 ז. הממד האוניברסלי של ירושלים והמקדש

  האופי הכלל העולמי של ירושלים עתיד להתבלט יותר לעתיד לבוא, כאשר יבקשו כל האומות להיות חלק מהנוף האנושי שסביב המקדש וירושלים. "וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב"[60]. "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים"[61]. ובמדרש הובא: "עתידה ירושלים להעשות מטרפולין לכל הארצות"[62]. ממש כפי שחזה והתפלל שלמה בחנוכת המקדש הראשון: "וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ. כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה"[63].

  גם אברהם אבינו היה דמות אוניברסלית, ועליו אמר הכתוב: "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ"[64]. אלא שמסתבר שדווקא ההתרחקות של אברהם מעמי המזרח, ומהתרבות המזרחית האלילית, היא זו שנשאה על כנפיה את בשורת המונותיאיזם, האמונה באל אחד, לרבים מעמי קדם. כדברי הרמב"ם: "אברהם אבינו ייחד המערב, רצונו לומר בית קדש הקדשים, וסבת זה אצלי שמפני שהיה הדעת מפורסם אז בעולם עבודת השמש ושהוא האלוה, אין ספק שבני אדם היו כלם פונים למזרח, מפני זה פנה אברהם אבינו למערב בהר המוריה ר"ל במקדש עד שישים אחוריו לשמש"[65], אף על פי כן, לא השכילו אומות העולם לשמור על המקום, ולכן לא נזכרה ירושלים בתורה אלא ברמז בלבד.

  כשם שהמשכן היווה מעין טרנספורמטור, שַׁנַּאי אלהי עבור אומות העולם, המעדן את עוצמת הנבואה לבל תזיק להם, כך המקדש הועיל לאומות הרבה מעבר ממה שהועיל לישראל, כדברי המדרש: "אילו היו אומות העולם יודעים, מה היה המשכן טוב להם, היו מקיפין אותו אהליות וקסתריות, למה עד שלא הוקם המשכן היה הדיבור יוצא ונכנס לתוך אהליהם של אומות העולם והיו נתרזים, שנאמר כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי (דברים ה, כב), אתה היית שומע וחי, אבל אומות העולם היו שומעים ונתרזים (נתקפים בבהלה עד שבאין לידי שלשול) בתוך אהליהם"[66].

  דווקא בשל מעלתן הסגולית של ישראל, היכולים לעמוד בעצמת הנבואה, נדרשים ישראל גם להיות ראויים למעלה זו, ואם לאו, אין תפילתם מתקבלת. לעומת זאת, אומות העולם, שאין בכוחם להעפיל לגילוי נבואי, ולכן גם אם אינם ראויים, מתקבלת תפילתם. דבר המבטא דחייה ומיאוס. כמו אדם האומר לזולתו, טול את אשר ביקשת, ובלבד שתסור מייד מעל פני.

  לכן, ממשיך המדרש: "ולא תאמר במשכן, אלא אפילו בית המקדש היה יפה להם, מנין הוא ששלמה סידר בתפלתו, וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא… (מל"א ח, מא), אתה תשמע השמים… (שם שם, מג), אבל ישראל כשהיה בא להתפלל מה אומר, ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו (שם לט). אבל הנכרי בין עושין ובין שאין עושין תן לו כל מה שהוא תובע, למען ידעון כל עמי הארץ … (שם מג), לפיכך בית המקדש היה יפה לאומות העולם".

  תיקון העולם בחזון הנביאים, משמעותו ביטול האמונות האליליות המצויות באומות העולם, מתוך גילוי האמת והקדושה שתצא מירושלים, ותאיר לישראל ולעולם כולו.

הערות:

[1]  סידור התפילה.

[2]  כמו לשון 'שתי וערב', החוט שמשמש יסוד, וחוט הערב שמתערב בו. גם השם 'שת' משמעו 'בסיס ויסוד', כמו שכתב חזקוני: "שממנו נשתת העולם לשון וישת עליהם תבל" (בראשית ד, כה).

[3]   תנחומא פרשת קדושים סימן י.

[4] מסכת כלים פ"א משנה ו – ט.

[5] בבלי ע"ז כח ע"ב.

[6] זוהר כרך ב פרשת תרומה דף קסא ע"א.

[7] חכמת שלמה ז, יז-כא, מובא בהקדמת הקדמת הרמב"ן לתורה, וראה הקדמת רבנו בחיי.

[8] אסתר ה, ו.

[9] בבלי מגילה טו ע"ב.

[10] ראה ספר כפתור ופרח פ"ו [מעלות המקדש וירושלם]: " והנה ירושלם רחבה ל"ב מעלות. נמצא שסוף היישוב שתחלתו מקו השוה רחוק ממנו, כלומר מן הקו השוה ס"ו מעלות. וירושלם רחוקה מן הקו השוה הזה ל"ב מעלות הרי שירושלם באמצע היישוב פחות מעלה אחת ואותה מעלה היא דרומית מן אמצע הישוב".

[11]  עיין מהר"ל חדושי אגדות שבת עמוד לב שכתב שבנימין לא היה נוטה חוץ ליושר והיה כולו צדיק, ולכן היה המקדש בחלקו

[12] רבנו בחיי שמות א, ב ד"ה ראובן, וראה מפתחות ערך אקלים

[13]  מהר"ל חדושי אגדות כתובות עמוד קסד.

[14]  ספר כד הקמח לולב מהדר' שעוועל עמ' רלב.

[15]  שה"ש ז, ג.

[16] פסיקתא רבתי פיסקא י – כי תשא ד"ה כי תשא את.

[17] בראשית  יז, ה.

[18] ספר הכוזרי מאמר ב אות לו.

[19] בראשית כח, יט.

[20] ויקרא רבה פרשה יח.

[21]  רבנו בחיי שם.

[22]  וראה על כך עוד בספר כד הקמח לולב מהדר' שעוועל עמ' רלב.

[23] תלמוד בבלי יומא פה ע"א.

[24] חידושי אגדות סוטה מה ע"ב.

[25] בראשית רבה פרשה יד ד"ה ח מן האדמה.

[26] בראשית רבה פרשה לג ד"ה ו וישלח את.

[27] ירמיהו יז, יב.

[28]  ספר כד הקמח לולב מהדר' שעוועל עמ' רלג.

[29]  תנחומא פרשת קדושים סימן י.

[30] תלמוד בבלי שבת צב ע"א. ואין להקשות על כך מהמעשה שהובא בתלמוד: "אמרה ליה בת קיסר לרבי יהושע בן חנניה: תורה מפוארה בכלי מכוער! שלכאורה משתמע שהכיעור מועיל לקניין החכמה. אלא הנוי וההדר משמשים ככלי ראוי לחכמה, למעלתה ולכבודה, אולם כאשר נמשך האדם באופן מופלג אחר היופי החיצוני, ומגיס דעתו בכך, אזי היופי עלול להטות את האדם מדרך החכמה, ומעמלה של תורה. כפי שכתב שם המהרש"א: "דודאי אין זה תלוי בטבע הבריאה שיהיה המכוער גמיר וסביר טפי מן הנאה ויפה אלא דהכי קאמר אי הוה שונאין היופי ולא היו מגיסין דעתן מחמת יופיין הוו גמירי טפי מדהשתא".

[31]  וראה במדב"ר (וילנא) פרשת נשא פרשה ז: "בשעה שיצאו ישראל ממצרים היו כל רובן בעלי מומין …  כיון שבאו למדבר סיני אמר האלהים כך הוא כבודה של תורה שאתן אותה לדור בעלי מומין ואם אמתין עד שיעמדו אחרים הרי אני משהא במתן תורה מה עשה האלהים אמר למלאכים שירדו אצל ישראל וירפאו אותן … מנין שלא היה בהן חגרין …  מנין שלא היה בהן גידמין …  ומנין שלא היה בהן חרשין …  ומנין שלא היה בהן סומין … ומנין שלא היה בהן אלמים … נמצאת אומר שהרי נתרפאו כולן". כשם שלעתיד לבוא עתידין כל בעלי מומין להתרפא, כמובא בנביא: "אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם" (ישעיהו לה, ו).

[32] קטעי מדרשים – גניזה (מאן) יז. קטעים ממדרש על התורה עמוד קכז.

[33] השווה תלמוד בבלי מגילה לא ע"א: אמר רבי יוחנן: "כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקדוש ברוך הוא אתה מוצא ענוותנותו".

[34] תלמוד בבלי מסכת פסחים ח ע"ב.

[35] ראה  תלמוד בבלי מגילה ו ע"א : "ולמה נקרא שמה טבריא – שיושבת בטבורה של ארץ ישראל". קביעת מקום הטבור קשורה כמובן להיקף הגוף, האם מדובר בגבולות הארץ המובטחת לאברהם, או לגבולות הארץ המצומצמים יותר, ואכמ"ל.

[36] תלמוד בבלי ראש השנה לא ע"ב.

[37]  ראה בבלי ב"ב ד ע"א, וסוכה  נא ע"ב.

[38]  קהלת ב, ד- ו.

[39]  ירח במילאו, ראה זוהר כרך ב (שמות) פרשת יתרו דף פה עמוד א: "כד אתא שלמה קיימא סיהרא באשלמותא, הדא הוא דכתיב וישב שלמה על כסא יי' למלך".

[40]  ראה תלמוד בבלי מסכת יומא כא ע"ב: "חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים".

[41]  ספורנו בראשית יא , לא ד"ה ללכת. וראה רד"ק תהלים פז, ג :"(יחזקאל לח, יב) יֹשְׁבֵי עַל טַבּוּר הָאָרֶץ, לפיכך אוירה טוב וממוסך מכל האוירים לבריאת הגוף ולחכמה, כמו שאמר במזמור מ"ח: יפה נוף משוש כל הארץ, ואמרו רז"ל (ב"ב קנח, ב): אוירא דארץ ישראל מחכים".

[42]  איכה רבה פתיחתות ד"ה כד רבי יוחנן.

[43] ספר 'כד הקמח' בערך אבלות חורבן ירושלים.

[44]  בבלי ב"ב צט ע"א. וראה רשב"ם שם שפירש: "ארון שעשה משה – כשניתן בבית קדשי הקדשים שעשה שלמה שהוא כ' על כ' יש לו עשר אמות ריוח לכל רוח ורוח לימינו ולשמאלו הרי עשרים בלא ארון ולפניו כ' עד הדביר".

[45] מגילה י ע"ב.

[46] אבות ה, ה.

[47] בבלי יומא כא ע"א.

[48]  ראה מגן אבות לרשב"ץ: "כדי שלא ישמע וידוי חברו ותפלתו, שלא יכלם".

[49]  כלי יקר ויקרא יג, ג.

[50]  ראה אבן עזרא ויקרא יג, מא: "ולא הזכיר האשה, בעבור הלחה הרבה שיש בה לא יקרח ראשה, כי השער הוא כדמות עשב".

[51] דברים לד, ז.

[52] ראה רבינו בחיי שמות לד, לג: "והנה מעלת האור המורגש הזה בקרון עור פניו מיום שקנה אותה בהר סיני לא זזה ממנו, אבל היתה עמו כל ימי חייו, ואפי' ביום מותו העיד עליו הכתוב: (דברים לד, ז) "לא כהתה עינו ולא נס לחה".

[53] ראה רבינו בחיי דברים לד, ז: " ולפי שממנהג הזקן שיתגבר עליו היובש ויפרד הלחות ממנו, העיד הכתוב בכאן במשה שלא נפרד ממנו לחותו".

[54] דברים ט, ט. וראה מלבי"ם בראשית ב, ח: "המזון הבא תמורת הנתך אינו דומה אל הלחות השרשי וזה גורם הזקנה והגויעה, ע"ז נטע עץ החיים בתוך הגן שהיה לו סגולה לעשות את הלחות שיתחדש בגוף ע"י המזון, שיהיה כחו כלחות השרשי הבא מלידה ומבטן ומהריון עד שלא ינוס לחו לעולם ולא יזקן ולא יחלש, שכבר מצאנו במשה ואליהו שהיו ארבעים יום בלא אכילה, ולא היו צריכים כלל למזון להשלים הנתך, ומשה לא כהתה עינו ולא נס ליחה, מבואר שלחות השרשי היה רענן כבימי נעוריו, עד שלפי הטבע היה ראוי שיחיה לעולם רק שמת על פי ה' חוץ לטבע, וכן אליהו נשאר חי לעולם מטעם זה בלא אכילת עץ החיים".

[55]  בראשית רבה פרשה פה ד"ה יד ויהי כמשיב.

[56] תנחומא פרשת משפטים סימן י, וראה מפתחות ערך א"י.

[57] מכילתא דרבי ישמעאל בא – פרשה א ד"ה בארץ מצרים.

[58] אור החיים במדבר יט, ב.

[59] רבנו בחיי דברים כא א ד"ה כי ימצא.

[60] ישעיהו ב, ב-ג.

[61] ישעיהו נו, ז.

[62] שמו"ר פרשת בשלח פרשה כג.

[63] מלכים א' ח מא-מב, וראה רד"ק שם.

[64] בראשית יז, ה.

[65] מורה הנבוכים ח"ג פרק מה.

[66] תנחומא פרשת תרומה סימן ח. וראה רבנו בחיי במדבר א, א.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>