אות ש'

שאול

השאול

הוא מדור שביעי בגיהנם, חציו אש וחציו ברד – ג קכב

שאול

המלך

לא

היתה מלכותו של קיימא, שלא היה משבט יהודה – א שפב

שבוע

היקף

ימי השבוע הוא ממוצע בין היום השמשי לחודש הירחי – ב קצז, רפב

שבועה

לשון

שבועה נגזר משבע ספירות, והעובר על שבועתו כופר בעיקר, וביאור מדוע אין שבועה חלה

לבטל מצווה – א קצא, ב קפה, ל, קפה, קצג

בכל

הדינין הזכיר הכתוב שם אלהים, "כי המשפט לאלהים הוא", מלבד השבועה, בה

הזכיר הכתוב ה' המיוחד, ומצינו שנהרגו העוברים על השבועה – ב קצא

השווה

הכתוב עובר על השבועה לאיסור אשת איש – ב

קצב

העובר

על השבועה מעיד על עצמו שאין לו חלק לעוה"ב – ב קצג

אין

בכל העבירות עבירה חמורה כעובר על השבועה- ג

ריב

לעומת

הנדר שהוא כנשבע בחיי המלך, השבועה היא כנשבע במלך עצמו – ג רטז

לעומת

הרמב"ם סבור רבנו שאין מצווה בשבועה בשם ה' אפילו בעת הצורך – ג רפה

לדעת

רבנו החיוב להשבע הוא שיהיה בזה קדוש ה', ולא כדעת הרמב"ם – ג שי

כל

הנשבע נושא ידו ונוגע בחפץ אשר הוא נשבע בו – ג תסט

שבטים

כל

השבטים מלבד בנימין נולדו לז' חודשים – א

רנח, רצב

הטעם

שהיו השבטים רועי צאן – א שסה

י"ב

שבטים מכוונים כנגד י"ב צינורות של מעלה – א שצד

כל

השבטים נקראו על שם הגאולה – ב

ח

ראשי

אותיות השבטים עולים למניין ששים ריבוא פחות ג' אלפים – ב ט

שבע

השביעיות

נבחרות לעולם, בימים, בשנים, ובשבועי השנים – ב קצז, ריג

התורה

שנחצבה מז' רקיעים, והעוסק בה נוחל ז' ארצות. והרבה מצוות סובבות על חשבון שבע,

כשבת, שמיטה ויובל, סוכות ופסח, ז' פרטים שבד' המינים, ימי אבילות ושמחה, כולן

כנגד ז' ימי בראשית, ובלעם הקריב בז' מזבחות – ב תמב-ג

גזירת

הכתוב שטומאה וטהרה שבעה – ב

תעב

מצינו

שחשבון שבע נאמר על הריבוי, והטעם לדבר שמכל האותיות רק האותיות ג"ד עולין

למספר ז', והפכו ד"ג שהוא מן הריבוי – ב תקעח

ד'

היקפים הם, היום, השבוע, החודש והשנה, וההיקף האמצעי בין היום השמשי והחודש הירחי

הוא השבוע, וכל עניני הטבע נמשכין אחר ההיקף הזה, וענייני התורה יתקרבו תמיד

לענייני הטבע, ולכן מצוות רבות בתורה בחשבון שבעה – ג קסט

שבע

חקירות כנגד ז' קצוות - ג שלא

ה'

בחר בשביעי: ז' רקיעים, ובחר ברקיע השביעי הנקרא 'ערבות', ובשבת, ובחר בפה העשוי

להלל בו, והוא שביעי בנקבי בראש- ג

שצח

שבע

ספירות

שבע

נביאות כנגד שבע ספירות – ב

קלה

משה

השיג בסיני שבעה קולות שהן שבע ספירות. אבל ישראל השיגו בקול אחד בלבד – ב קפד

לשון

שבועה נגזר משבע ספירות – ב

קפה

חומר

איסור שבועה מפני שלשון שבועה משבע ספירות – ב קצג

בבגדי

כהן גדול, מלבד המכנסיים, יש רמז לשבע ספירות – ב תלז

שבעת

ימי המילואים במשכן כנגד שבע ספירות – ב

תלט

שבעה

ימי בראשית ושבעת אלפי שנה כנגד שבע ספירות – ג נח

בפס':

"הצור תמים פעלו" נרמזו ז' ספירות- ג תס

שבעים

בתחילת

גלות מצרים היו ישראל שבעים נפש, ובסוף גלות אחרונה עתידים לירש שבעים אומות – ב ט

שבעת

המינים

מינים

אלו הם הפירות המולידים דם, והם עיקרי הפרנסה והמזון – ג רצז, תי

הארץ

נשתבחה בעשרה דברים, כי התבואה חמישה מינים, והיא מכוונת כנגד העשירית – ג רחצ

שבת

יוסף

שמר שבת במצרים לפי שהשבת שקולה ככל המצוות, ומעידה על חידוש העולם – א רכט, שמה

השבת

אמצעית לימות השבוע, שיש ג' ימים לפניה וג' לאחריה, לרמוז על מעלתה – ב ח

לעומת

האומות שקורין לכל יום בשם ידוע, ישראל קורין לכל יום על שם השבת – ב פו

רמזים

בסעודות שבת – ב קמט

תקנו

חכמים לומר בשבת "ישמח משה במתנת

חלקו", לפי שהתורה נתנה למשה בשבת – ב

קסז

שבת

היא המצווה הראשונה שנתנה לישראל קודם מתן תורה, והיא עיקר האמונה, ושקולה כנגד כל

המצוות, ועם מצווה זו יאמין האדם בחידוש העולם, וראוי בו להתעסק בדרכי ה' – ב קצה, שכג

הטעם

שאין ממהרין ישראל לומר ויהי נועם וקדושה במוצאי השבת, משום שאז חוזרין המתים

להיות נידונין – ב קצו

טעם

מצוות השבת שלא להטריח את הבריות בעמל תדירי – ב קצז

השבת

נקראת 'עונג' כי היא תענוג עליונים ותחתונים – ב קצח

ענייני

השבת מרובעים – ב רד

למדו

חכמים מהכתוב: "אך את שבתותי תשמורו", שאין מלאכת המשכן דוחה שבת – ב שכב

רמז

בכתוב שיש להוסיף מחול על הקודש, בצאת השבת ובכניסתה – ב שכד

תקנו

חכמים במצוות הבדלה לברך על האש, לפי שרוב המלאכות שבני האדם מתעסקים בהם אינם אלא

על ידי האש – ב שסט

יום

השבת אחרון לכל הימים ומקודש מכולן – ב

תסז

למדו

חכמים מהכתוב: "את שבתותי תשמרו", שעיקר עונה בשבת – ב תקכא

מפני

שהשבת כבודו כפול, 'זכור ושמור', וכן 'שבתותי תשמרו', לכן כל ענייני שבת כפולים – ב קמט, ג

רב

שבת

כנגד ספירת היסוד – ג נח

שבת

נזכרה בתורה י"ב פעמים – ג

שכה

להבדיל

מדרכם של עובדי הכוכבים שרצו למשוך רוחניות של כוכב שבתאי המשמש בשבת, ולכן נמנעו

מאכילה ותשמיש ולבשו שחורים, ציותה התורה שנעשה הפך מכל זה – ג שסא

שבתון

לעומת

השבת שהיא עיקר היום, 'שבתון' נאמר על התוספת שמוסיפין מחול על הקודש – ג תסג

שדים

ארבע

נשים היו אימות השדים, והן נשיו של שר עשיו – א צג

בעלי

גופות מאויר שאינו מורגש – ב

נה, תקה

בתחילה

עבדו עובדי עבודה זרה לשרי האומות והמלאכים, לאחר מכן לכוכבים ומזלות, ולבסוף

לשדים – ב קפח

השדים

נחלקו לשלושה חלקים, השוכנים באויר, באדם, ובתהומות ים – ב קפט

השדים

נקראים 'שעירים', לפי שהם מתדמים בדמות שעירים, ועיקר הוייתם מאש ורוח – ב תקה

מנהג

המכשפים לשפוך דם לגומא, ולשם נתקבצו השדים, וגילו להם עתידות -ב תקל

עד

שהוקם המשכן היו המזיקין מצויין, וביום שהוקם כלו המזיקין – ג לז

ישראל

היו שטופין באכילת דם בעבודת השדים – ג שכה

שוחד

על

ידי שנטל יצחק שוחד מעשיו כהו עיניו – א

רלב

הנוטל

שוחד גורם שיביא על עצמו חימה עזה – ב

רלה

אמרו

חכמים ז"ל: 'שוחד', שהוא חד, על שהמקבל והנותן נעשו אחד ואינו רואה לו חובה –

ג שנ

שולחן

השולחן

במשכן נקרא כך לומר שה' שולח ברכתו בלחם שעליו, ומשם הברכה שורה בכל המזונות – ב רעט

שומן

השומן

מתערב עם הבשר ואינו נפרד ממנו, לעומת החלב – ב תז

שופר

'שופר

אילו של יצחק' משמעותו מידת הגבורה – א

קצח

בביאור

כיצד עשר מעלות נחלקות לשלוש מעלות של שלוש שלוש, והוא סוד מצוות שופר בראש השנה -

ב שסב

התקיעות

רמז למידות, כשם שמידת הפחד, הרחמים מקיפין אותה, כן התרועה יש פשוטה לפניה ופשוטה

לאחריה. וזיכרון תרועה הנאמר בכתוב מלמד על הדין והרחמים – ב תקנא, ג נא

שטים

ישראל

חטאו בשטים, לקו בשטים ונתרפאו בשטים – ב

רפח

הארון

היה של עצי שטים לכפר על מעשה שטים – ב

שעג

מעיין

היה בשיטים שהיה מגדל נואפים – ג

קפב

שטן

בזמן

התלמוד היה השטן מתדמה ומתראה לעיני הבריות עד שהוצרכו לבקש רחמים שיעלם מהם – ב רכו

שינה

אין

לך כל גוף חי שלא יישן – ב

קצז

שיער

שערותיו

של אדם הם כוחו, והטעם מדוע על הנזיר לגדל שערו – ג כז

שיר וע"ע

ישועה

'שירה'

נאמרת על גאולה שיש אחריה גלות, כשם שהנקבה מתעברת ויולדת וחוזרת ומתעברת. אבל

לעתיד נאמר 'שיר', בלשון זכר, שאין אחריו גלות – ב קכז, ג

תנה

השיר

שהיו הלויים אומרים על הקרבנות היו בשמונה כלי זמר: נגינות, מחלת, עלמות, משא,

נחילות, שושנים, גיתית, שמינית – ב

תמג

נצטוו

הלווים לשורר ולעורר השמחה על מצוות הקרבן – ג כא

'שירה'

בגימטריא 'תפילה' – ג קנו

שיר

השירים

לעומת

שאר חיבוריו שכתב שלמה בהם

לשון

'וידבר', בשיר השירים כתב שלמה לשון 'ויהי' מלשון הוי"ה – א יב

שכינה

הטעם

שנקראת 'שכינה' בלשון נקבה על שהיא כמקבלת כח הזכר – א קנה

מצינו

גילוי שכינה בג' אופנים – א

קסה

ע'

נפשות שיצאו מיעקב כנגד ע' שמות שנאצלו מן השכינה – א שסג

כשהצדיק

מצטער שכינה מזדמנת לו להצילו – ב

טו

אין

השכינה צורך הדיוט בלבד כי אם צורך גבוה – ב

קא

כוחות

הנפש נקשרים בכוחות הגוף, ולכן האוכל מאכל עשויה לחול עליו השמחה ותשרה עליו

השכינה – ב קסד

השכינה

ששרתה בישראל בהר סיני היתה בנגלה, ובמשכן בנסתר – ב רסא

המשכן

כולו לא נעשה אלא בשביל הארון בלבד שהשכינה בתוכו, וכל הנסים שנעשו לישראל היו

נעשים בארון – ב ער

מטטרון

הוא השליח שבו נודע ה' בעולם, והוא הכבוד הנקרא 'שכינה' – ב שמה

אף

על פי שעיקר דירתה בשמיים, עיקר השכינה בתחתונים, וכיון שחטא האדם נסתלקה וחזרה

ושרתה בהר סיני – ב תקסב-ג

מילת

'נפשי' האמורה בה', הכוונה על השכינה – ב תקעה

שכל

שלמה

נהג ברוב דבריו בספר משלי לדבר על ידי משלים, כדי להזהיר האדם שיוכיח שכלו לטבעו -

ב שסג-ו

התאווה

חזקה בטבעה באדם, והיא קודמת לשכלו, אשר בשבילו נוצר האדם – ב תסה

שכר

היות

והעולם השכלי לא ניתן להשיגו בחוש, על כן הוצרכה תורה לבאר השכר הגופני המושג לחוש

העין, ועל ידן יגיע האדם אל התכלית העיקרית – ב תקנ, תקעג-ד

שלום

חתמה

תורה בקרבן שלמים לאחר כל הקרבנות, לפי שראוי לחתום במידת השלום שהוא קיום העולם -

ב תלג

אחר

שהזכיר הכתוב את הייעודים בעוה"ז, חתמה במידת השלום שהוא שקול כנגד הכל – ב תקעג

השלום

מכריע בין הרחמים והדין – ג

לד

עיקר

בריאתו של העולם הוא השלום, ומעלת השלום – ג

שמו-ז

גדול

כח השלום שאפילו במלחמת מצווה פותחין לשלום תחילה – ג שע

שלוש

מספר

שלושה כולל את הכל – א ל

כל

שלישי חלוש בכל הנבראים, בלידה ובמילה, ויום שלישי מזלו מאדים – א רצב

שליו

המן

והשליו התחילו לבוא באחד בשבת, ועמדו לישראל ארבעים שנה – ב קמז

שליח

ציבור

כבר

בתקופת רבנו נהגו ששליח ציבור קורא בתורה לכולם, בין ליודע ובין לשאינו יודע – ג תיג

שלמה

שלמה

למד כל חכמתו מהתורה – א י

שלמה

היה דור ט"ו לאברהם, כנגד גמר מילוי הלבנה – א שיז

רוח

הקודש של שלמה – ג קלה

שלמים

דרך

הכתוב לחתום בקרבן שלמים לאחר שאר הקרבנות, ללמד מעלת השלום – ג ריא

שם

השמות

שקרא האדם לכל הבהמות כפי שהשכיל בחכמת האותיות היו כטבע הבריות, בגבורה, קלות,

ואכזריות – א עג, ג קלו

הטעם

שנקראה 'חוה', על שהיתה פטפטנית, או מלשון חויא, כלומר נחש – א פא

רמזים

בשמות בניו של אדם הראשון – א

צא

עיקר

הדבר וקיומו נקרא 'שם' – א

צח

שמואל

כיון

שהנביאים נרתעים בשעת נבואתם, לכן נגלה הדיבור לשמואל בקולו של עלי – ב כו

היות

וחמישים שנה נקרא 'עולם', לכן מה שנאמר על שמואל: "וישב שם עד עולם",

היינו עד חמישים שנה, וכל ימיו היו חמישים ושתים שנה – ב רטז

מצינו

ששמואל התפלל על בני דורו – ג

קז

שמונה

רוב

ענייני המשכן והמקדש סובבים על חשבון שמונה – ב תמג

שמחה

ברבות

השמחה יתחזק הכח השכלי, ויהיה מוכן להשיג מושכלות – א טל

שמחת

העוה"ז הוא דבר כלה – א

שנט

השמח

בחלקו לא ידאג על מה שלא קנה, וימלט מן הדאגה ויחיה חיי שלווה – ב שפט

השמחה

אינה ממתנת לאדם בעוה"ז, לא כל מי ששמח היום שמח למחר, ולא כל מי שמצר היום

מצר למחר – ב תמד

השמחה

על המצווה היא מצווה בפני עצמה – ג כא

לימדה

תורה שיתנהג האדם בשמחת העולם בדרך בינוני, ואף בזמן עשיית המצוות ראוי שישמח

וירעד – ג שמו

שמיטה

כשם

שאחר השבת עתיד האדם לשוב למלאכתו, כך עתיד לחזור למלאכתו אחר השמיטה – ב רמ

בפרשת

בחוקותי נאמרו עשר שמיטות, כנגד שבעים שנה של גלות בבל שבטלו עשר שמיטות – ב תקעט

מצוות

השמיטה רומזת על האלף השביעי שעניינו חורבן – ג תמט

שמיעה

כח

השמיעה זך ודק מכח הראייה - ב

כו,

לז

מילת

שמיעה כוללת שמיעת האוזן והבנת הלב – ב

קעט

שמיר

הכתב

שעל אבני החושן נעשה על ידי שמיר – ב

רסו, רחצ

שמן

מילת

'דמעך' היא המשקה היוצא מן הזיתים בכתישה, כדמעה היוצאת מן העין – ב רלח

כיון

שהזית הביא אורה לעולם, לפיכך ציותה תורה במצוות הדלקת המנורה בשמן זית – ב רצד

שמש

הטעם

שהשמש והירח נקראו 'מאורות' – א

לב

הטעם

שהמאורות נבראו ביום ד' – א

לז

גלגל

השמש מניע את יסוד האש, כשם שגלגל הלבנה מניע את יסוד המים – א רמד, ב

תכה, ג תפו

השמש

מכח הזכרות – א שיח

זרעו

של עשיו מונין לחמה, וראוי שידונו בו – ב

פט

חמישה

פעמים עמדה חמה למשה – ב קעד

כשהשמש

מתפשטת בעולם, דרך הכתוב לכנותה בלשון נקבה, וכשהוא מתחיל לזרוח נקרא בלשון זכר – ב רכח

השמש

עושה שתי פעולות זו הפך זו, מלבין הבגד ומשחיר פני הכובס – ב תקעב

לשמש

ג' שמות: 'שמש', כעבד המשמש אצל קונו. 'חמה', על שם החמימות. 'חרס', שנברא להאיר

על הארץ שיסודה חרס, וסופי תיבותיהן שס"ה, כמניין ימות החמה – ג תכה

תבואות

הזרע והכרם תלויות בשמש – ג תפו

שנאה

רוב

השנאה היא מצד הקנאה - א שט

שעטנז

אף

על פי ששעטנז אסרה תורה, אין הכהנים נכנסין לשמש במקדש אלא בצמר ופשתים – ב רסד, רצו

כל

הכוחות העליונים השכליים ממונים על הפעולות בעולם השפל, ואין לערבבם ולשנות

סדריהם, ולכן נקרא הפשתים 'בד', כלומר יחידי, ללמד שאין לחברו לצמר – ב תקכז-ח

שעיר

העז

תוך שנה נקרא שעיר, ואחרי שנה נקרא שעיר עזים – ב שצז

שקד

נקראו

השקדים מלשון שקידה, והפרי שהוא מר בתחילתו נזכר בעניין מידת הדין לעולם – ג קכה

שרי

מעלה

וע"ע עולם עליון ומזלות

כסא

הכבוד משפיע ברכה וכח לשבעים מלאכים הממונים על שבעים אומות – א קל, קלז, ב קמ, קנח, ג רח,

עתיד

ה' לבטל שרי מעלה, ובכך יאבדו האומות על נקלה – א רמב, ב

קיט, קנז, קנח, שנד, שע

שר

של מצרים היה עוזא – ב קיג

משה

לקח על עצמו מלחמת השמים, להפיל כוחו של עמלק – ב קנג

בתחילה

עבדו האומות לשרי האומות והמלאכים, לאחר מכן לכוכבים ומזלות, ולבסוף לשדים – ב קפח

אין

אומה נופלת למטה עד שיפול השר שלה למעלה תחילה – ג פו, רלד, רמז, שעא, שעז

המלאכים

נקראו בכתוב: 'אלהים', כי הם שופטים ומנהיגים האומות שהם ממונים עליהם – ג רמז

שררה

היו

שברחו משררה, והשררה רדפה אחריהם. ומאידך היו שרדפו אחר השררה, והשררה ברחה מהם – ב שצד

שם

הוי"ה ומילויו, ושם אדנות מלא בוא"ו עולה ע"א, כנגד ע' זקנים, ע'

שרי האומות וע' אומות העולם וה' עליון עליהם – ג סג

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>