אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם

עצה עמוקה

על הפסוק : "וישלחהו מעמק חברון"[1], דרשו חכמים: "בעצה עמוקה של אותו צדיק שקבור בחברון"[2]. 'העצה העמוקה', או במילים אחרות: 'הנבואה הטמירה' שנאמרה לאברהם בברית בין הבתרים: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם"[3], מתחילה עתה להתממש. ובצאת יוסף לדרוש בשלום אחיו, סלל יוסף למעשה את הדרך לתחילתה של הגלות. אותה 'עצה עמוקה' האמורה באברהם, עברה כמעשה אבות סימן לבנים, גם ליעקב אבינו.

באחרית ימיו של יעקב, בטרם יחלו שנות הגלות, מבקש יעקב אבינו עצה ותחבולה, כיצד ינצלו בניו מאבדן בארץ אויביהם. החשש הגדול ממנו חשש יעקב היה דווקא באובדן הזהות הלאומית. הלא משפחה עברית המונה שבעים נפש, עלולה להתבטל ברוב, ולהיעלם כלא היתה בעולם תרבותי מפותח, בעולם של קידמה, עוצמה וכלכלה מבוססת ומשגשגת.

ואמנם, כיצד יש לטכס עצה ולקדם את פני הבאות? על כך משיב הכתוב: "וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם"[4].

גם יעקב, בעקבות אברהם זקנו, משתמש באותה תבנית לשונית יחידאית: "שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי". בעוד אברהם משביע את אליעזר לקחת אישה ליצחק דווקא מארצו וממולדתו, יעקב כאמור, מבקש להיקבר בארץ ישראל. לא בכדי נבחרה דווקא מצוות המילה לשמש חפץ של מצווה, כדברי רש"י: "לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה, כגון ספר תורה או תפילין, והמילה היתה מצוה ראשונה לו ובאה לו על ידי צער, והיתה חביבה עליו ונטלה"[5].

'העצה העמוקה' מתבטאת בעומק הקשר הטבעי לארץ ישראל וסגולתה. על הקשר האמיץ שבין מצוות המילה לירושת הארץ מצאנו בזוהר: "זכאין אינון ישראל …, דמקריבין בנייהו לתמניא יומין לקרבנא, וכד אתגזרו עאלו בהאי חולקא טבא דקודשא בריך הוא, דכתיב (משלי י') וצדיק יסוד עולם, כיון דעאלו בהאי חולקא דצדיק אקרון צדיקים ודאי כלם צדיקים וע"כ לעולם ירשו ארץ"[6] (= זכאין הם ישראל …, שמקריבים בניהם לשמונה ימים לקרבן, וכאשר מלים נכנסו בחלק טוב של ה', כיון שנכנסו בחלק הצדיק נקראים צדיקים, ודאי כולם צדיקים, ולכן לעולם יירשו ארץ).

שים נא

 המילה 'נא' משמשת, כידוע, גם במשמעות 'עתה'[7]. נראה מהחזרה המשולשת בפסוק על המילה 'נא' שיש הקפדה על כך שהדברים ייעשו כאן ועכשיו. יעקב מבקש להבהיר שאפילו לשעה קלה מסרב הוא להיטמן בעפרה של מצרים. וכך כתב אברבנאל: "ומלת 'נא' במקום הזה הוא בלשון 'עתה'. יאמר ידעתי בני ידעתי שבזמן הגאולה יעלו עצמותיך בני ישראל מכאן, אבל איני רוצה שעתה אקבר במצרים ושאז יישאו עצמותי מזה. אבל שאלתי ובקשתי שלא עתה תקברני במצרים, אלא שמיד שאשכב עם אבותיי, והוא רמז למיתה, מיד אתה תשאני ממצרים וקברתני בקבורתם, באופן שבשום צד לא זמן רב ולא מעט אקבר במצרים". וברוח זו כתב גם המלבי"ם בדבריו: "אל נא תקברני במצרים אפילו לפי שעה".

ידוע ידע יעקב שכדרכו של עולם, הדבר הזמני הופך לטבע ולהרגל. אם ייקבר עתה במצרים, ברבות השנים עלול הדבר להישכח, וקברו יהפוך לחלק בלתי נפרד מהנוף המצרי, ואולי גם מהתרבות המצרית האלילית.

כתב רבינו בחיי: "בקש ממנו שני דברים: … שלא יקברנו במצרים, שלא יעשוהו מצרים ע"ז, … ושיקברנו בארץ ישראל, לפי שהאבות תאבים ומחבבים קברות ארץ ישראל, … ועוד שמתי ארץ ישראל חיים תחלה לימות המשיח, אבל מתי חוצה לארץ אינם חיים אלא ע"י צער גלגול מחילות".

בדבריו של יעקב מקופלים היו למעשה לאו, שלא להיקבר במצרים, ומצוות עשה, להיקבר בארץ ישראל. אולם, זאת יש לדעת, אין יעקב אדם פרטי, ואין המאורעות המתוארים אודותיו מעשים ומקרים פרטיים. אם נשכיל להתבונן דרך נקודת המבט ההיסטורית, כפי שלימדונו חכמים, אזי כ'מעשי אבות סימן לבנים', דרכיו מותירים מסר לדורות.

יעקב אבינו כאלוה

סיבה טובה היתה ליעקב לחשוש פן יעשו ממנו עבודה זרה. הרי רק מכוח ברכתו של יעקב יכול היה פרעה  לייחס לעצמו אלהות, כמו שכתב רש"י: "ומה ברכה ברכו, שיעלה נילוס לרגליו, לפי שאין ארץ מצרים שותה מי גשמים אלא נילוס עולה ומשקה, ומברכתו של יעקב ואילך היה פרעה בא עומד על נילוס, והוא עולה לקראתו ומשקה את הארץ"[8].

יתירה מכך, יעקב אבינו זכה ליחס מיוחד: "הבחור שבאבות זה יעקב, שנאמר [9]כי יעקב בחר לו יה"[10], ואם לא די בכך הרי אף ה' עצמו ייחס לו אלהות: "מנין שקראו הקדוש ברוך הוא ליעקב אל? – שנאמר [11]ויקרא לו אל אלהי ישראל"[12], וכן איתא במדרש: "מה הקדוש ברוך הוא בורא עולמות אף אביכם בורא עולמות"[13]. ניתן להניח שיחס מיוחד זה שניתן ליעקב, עודד את המצרים להקדישו ולהעריצו.

אפשר שמטעם זה נצטווה משה להגיע לפרעה בעודו נמצא ביאור, כדברי בעל הטורים: "כשהיה אומר לו לבא לביתו היה אומר לו: 'בא'. וכשהיה אומר לו לילך אליו המימה היה אומר לו: [14]'לך' "[15], להזכירו שכל אלהות שדימה פרעה לאמץ לעצמו, באה לו מיד יעקב זקנו.

אם פרעה עשה עצמו אלוה, כמאמר הכתוב: "אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי"[16], הרי שיעקב עצמו יכול היה לזכות למעמד של 'אלוהי האלוהים'. אולם, להפוך לאלוה בחייו, אפשר שלא היה בכוחו של יעקב להיות. רק לאחר מותו של יהודי עשויים אומות העולם לעשותו אלוה ולסגוד לו. דבר המזכיר כמובן את הפיכתו של אותו האיש לאלוה רק לאחר מותו. הסגידה ליהודי בעודו חי מחייבת את המאמין לאמץ לעצמו גם את דרכו ואורחות חייו.

יודעים הם אומות העולם שסופם באחרית הימים להיות משועבדים לישראל, כלשון הכתוב: "וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ"[17]. גם בתחילת ימי הגלות, על אף השפל במעמדם של ישראל לעומת האומות, אף על גב דאינהו לא ידע, מזלייהו חזי, יודעים הם האומות את מעלתם של ישראל, אך טרם הגיעו להכרה שבכוחם לחיות לאור המוסר והאמונה שהנחילו ישראל לעולם, כהמשך ישיר של מעמד הר סיני. הם לא זכו להיות שותפים לחווית המפגש בין העם הנושא את דבר ה' לבין בורא העולם, "הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי"[18]. פשוט וקל יותר לפתח פולחן ותרבות שאינה מחייבת, אינה יורדת לפרטי החיים, אך מותירה על המאמין רושם חיצוני רב.

ההתמודדות עם הגלות

אם נעיין במדרש שהוא מקור דבריו של רבנו בחיי, נגלה טעם נוסף שלא הביאו רבנו: "אל נא תקברני במצרים, למה, שסופה של ארץ מצרים ללקות בכנים ויהיו מרחשות בתוך גופי"[19]. אפשר שרבנו מבקש לראות בדמותו של יעקב דמות כלל ישראלית, ואילו הטעם שהזכיר המדרש הוא טעם פרטי. אולם אפשר לראות גם בטעם זה על דרכה של הגלות, ריקבון ותולעים האוכלים את הגוף הלאומי. ומאידך, רק החיבור לארץ ישראל, לצפות לגאולתה ולהיות שותף בבניינה, בכוחו להחיש את היציאה מהגלות. תחיית המתים הלאומית עשויה לצמוח רק אם ישתוקקו הבנים להסב שוב לשולחן אביהם, הלא היא ארץ ישראל[20].

במטרה למנוע חשיפה של הנוער העברי לתרבות המצרית, ולפיתויים והאתגרים שהיא מציבה לפניהם, חיזק יעקב את התא המשפחתי. זאת מתוך הבנה שנישואין בגיל צעיר והקמת משפחה, מהווים חיסון בפני התבוללות צפויה, כמו שכתב בעל הכלי יקר: "שהיו גדורים מעריות ולא רצו לישא מן המצריות שטופי זימה, ונשאו נשים כולם קודם בואם למצרים, זה שאמר איש וביתו באו"[21].

מהבולטים שבין פרשני המקרא שעסקו בהתמודדות עם היציאה לגלות, הלא הוא ר' מאיר שמחה מדווינסק בספרו 'משך חכמה'[22], וכה אמר: "והנה הראשון המורה דרך ומלמד ראשי האומה הוא אבינו הזקן יעקב, אשר ראה את אשר יקרה אותנו באחרית הימים, חשב אשר אם יהיה שבעים איש בגוי חזק ואמיץ כמצרים מלפנים, הלא יתבוללו ויתבטלו אחד ברבבות רבבה. חשב תחבולה ועצה, אשר בניו יהיו מצויינים שם בבגדיהם ובשמותם[23]. ולכן היו ישראל לגוי בפני עצמו. ואם היה יעקב, אבי כל שבטי ישראל, קבור שם, הלא היו מתייאשים מארץ כנען והיו משתקעים במצרים ומחשיבים אותה לארץ מולדתם … לכן ציווה בכל עוז לקבור אותו בארץ כנען … ובזה נקבע בנפש בניו קישור טבעי להשתוקק אל ארץ אבותיהם ולחשוב עצמם כגרים. … וכן כל השבטים, שבזה הניחו שורש גדול בלבב ישראל. ולכן "ויקוצו מפני בני ישראל"[24] – שהיו נחשבים בעיניהם כקוצים[25] … שלא דימו את עצמם למצרים והיו נפרדים בתכונותיהם ובהרגשתם, עד כי היו בעיני המצרי כקוץ. ומזה למדו גדולי האומה – ובראשם עזרא ואנשי כנסת הגדולה – שגדרו וסייגו האומה בי"ח דבר, להיבדל מן הגויים בכל דרכיהם, שידעו ישראל כי הוא אכסנאי וגר בארץ נכריה, והוא כשתילי זיתים שאינו מתערב עם הרכבה אחרת".

יעקב וישראל

פרשת מותו של יעקב זוכה לשם 'פרשת ויחי' ולא בכדי, "יעקב אבינו לא מת … מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים"[26]. וביאר רבינו בחיי: "אבל פירוש "לא מת", לא טעם טעם מיתה, או יהיה ענין "לא מת" כי נפשו של יעקב היה מרחפת על גופו תמיד לתוקף קדושתו, … ועל דרך הקבלה: יעקב אבינו לא מת … אך נשאר קיים בגוף ובנפש, הגוף הזה הוא הגוף השני הדק שבו הנפש מתלבשת בצורת גוף ויש לו ממש, אבל הוא דק עד מאד מתלבשת בו לעתים מזומנות"[27].

לא ראוי ולא ניתן לראות את יעקב אבינו, 'בחיר האבות', כדמות פרטית. דמותו ופעולותיו מלמדים לבניו ולדורות כיצד נערכים להתמודדות עם צרת הגלות, וכיצד לשמר את עם ישראל לבל יתבולל. אלא שההתמודדות בשעה זו היא בדרך ההפוכה, באופן היציאה מן הגלות וחזרה לארץ ישראל.

ציון חיי יעקב בפרשה העוסקת בהסתלקותו מן העולם, מרומזת בשורש חנ"ט שנזכרת בפסוק: "וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל"[28]. שורש חנ"ט נזכר גם בפסוק: "הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ"[29]. אולם ההבדל בין הפסוקים בולט למדי. בעוד הפסוק הראשון עוסק בסיום שירת חייו של יעקב, הפסוק השני מבשר ומבטא פתיחה לחיים חדשים[30].

בנוסף על האמור, הנגלה והנסתר, העבר והעתיד גנוזים הם בשמות יעקב וישראל. יעקב המציין עקב וסוף, לעומת השם 'ישראל' המבטא שררה וגדולה. הבה נעיין בפסוק הבא: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל"[31]. פסוק זה אמרו מלאך ה' ליעקב אודות אחרית הימים, כאשר יתקיים ביעקב כבר עניין העקב, "להורות שתהיה בעקב ובסוף כל האומות"[32].

פסוק הנוסף שעוסק בשמותיו של יעקב, אמרו ה': "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל"[33]. הפסוק עוסק בהווה, בתקופת חייו של יעקב, וכלשון הספורנו: "שמך יעקב. אני מקיים לך עתה זה השם שתהיה קיים אתה לבדך בעקב ובסוף כליון כל שאר האומות, כאמרו כי אעשה כלה בכל הגוים, ואותך לא אעשה כלה[34]. … וכאשר יתקיים ענין שם יעקב, שתשאר בסוף אתה לבדך, כאמרו הן עם לבדד ישכון[35], אז לא יהיה ענין עוד לשם יעקב. כי אם ישראל יהיה שמך. שתשתרר על כל פליטי האומות, כאמרו וקרקר כל בני שת[36]…".

לדברי הספורנו, עתיד השם 'יעקב' להיות טפל לשם 'ישראל', כאשר תתקיים ההבטחה האלוקית לנצחיות ישראל, אזי לא זו בלבד שיתקיימו ישראל באחרית ההיסטוריה האנושית, אלא שגם תתגלה מעלתם ושררה שעתידים לשרור על כל מי שיוותר  מקרב האומות.

ואמנם, לא רק במצרים, על אף הגלות הארוכה שמרו ישראל על צביונם ולשונם, שבו לדבר עברית הקרובה ללשון הקודש, ותהליך של תחיית המתים חל על השפה שכמעט גוועה כשפה מדוברת. גם על שמותם שמרו ישראל. מעל כל אלה רבים בדור האחרון שבים לאמונתם ולצור מחצבתם, ובמקביל שמרו ישראל על כבוד ועוצמה לאומית.

אלא שיש הממאנים לראות את יד ה' בכל התהליך הניסי בהשבת עם ישראל לארץ הקודש. מאידך, יש הרואים בכינונה של מדינת ישראל ובביסוסה הבשלה של התהליך האלוקי, אולם כל עיכוב או חולשה של הלאומיות הישראלית מול אומות העולם, מעמידה בסימן שאלה את כל תפיסת עולמם.

על כגון אלו נאמר בתלמוד אודות השבועה שהשביע ה' את ישראל: "שלא ירחקו את הקץ"[37], ופירש רש"י: "ושלא ירחקו את הקץ – בעוונם, ל"א שלא ידחקו גרסינן לשון דוחק, שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדאי". רש"י בפירושו הבחין בין עושי רשעה המרחיקים במעשיהם את הקץ, לבין הצדיקים שמגלים חוסר הבנה וחוסר סבלנות לנוכח תהליך אלוקי חובק עולם.

לאור דברי רש"י ניתן להוסיף ולומר שאותם שטחו עיניהם מראות את אור ה' החופף בדור גאולה זה, וכי פקד ה' עמו ונחלתו בשוב ה' ציון, אינם אלא מרחיקים בעוונם זה את הקץ. מאידך, יש המבקשים לדחוק ולמהר את הקץ טרם זמנה. הם אמנם צדיקים שהאור הגדול של הגאולה מסנוור את עיניהם, אך הם דוחקים את הקץ. לאלה ולאלה אומר ה', בניי יקיריי ! הטו נא שכם לבניין הבית הרוחני והלאומי, אך אנא מכם, תתאזרו באורך רוח ובסבלנות אין קץ. הלא תבינו הלא תשכילו שאין גאולתכם גאולה פרטית. בגאולת ישראל ייגאל גם העולם כולו.



[1] בראשית לז, יד

[2] בבלי סוטה יא ע"א

[3] בראשית טו, יג

[4] בראשית מז, כט

[5] בראשית כד, ב. וראה ראב"ע ורד"ק ועוד שביאורו באופן אחר

[6] פרשת לך לך דף צג עמוד א, וכן הוא בפסוק: "וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית (=המילה) לָתֵת אֶת אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַיְבוּסִי וְהַגִּרְגָּשִׁי לָתֵת לְזַרְעוֹ וַתָּקֶם אֶת דְּבָרֶיךָ כִּי צַדִּיק אָתָּה" (נחמיה ט, ח), ואכמ"ל

[7] ראה ספרי 'הפכים במקרא ובלשון חכמים' עמ' רלו

[8] רש"י בראשית מז , י

[9] תהלים קלה

[10] בראשית רבה (וילנא) פרשת וישלח פרשה עו סימן א

[11] בראשית לג

[12] תלמוד בבלי מגילה יח ע"א

[13] בראשית רבה (וילנא) פרשת ויחי פרשה צח

[14] שמות ז, טו

[15] בעל הטורים שמות י, א

[16] יחזקאל כט, ג

[17] ישעיהו מט, כג

[18] דברים ד, לג

[19] בראשית רבה (וילנא) פרשת ויחי פרשה צו

[20] וראה בספר הכוזרי מאמר ה, כז: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו, – רוצה לומר כי ירושלים אמנם תבנה כשייכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה".

[21] כלי יקר שמות א, א

[22] משך חכמה ויקרא כו, מד

[23] דבריו מבוססים על הפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות ו: "והוצאתי אתכם, והצלתי אתכם, וגאלתי אתכם, ולקחתי אתכם, כנגד ד' זכיות שבידם, שלא שינו את לשונם, ולא חילפו את שמלותם, ולא גילו את סודם, דכתיב ושאלה אשה משכנתה (שמות ג כב), ולא בטלו ברית מילה". אולם, במדרשים נזכר הדבר בשינויים קלים, למשל בשמו"ר  פרשת שמות פרשה א נ נאמר: "בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם ושלא שינו את לשונם ושלא גלו סודם ושלא הפקירו נשותיהן". ובויק"ר פרשת אמור פרשה לב איתא: "שלא שינו את שמן ולא שינו את לשונם ועל ידי שלא אמרו לשון הרע ועל ידי שלא היה בהן פרוץ ערוה".

[24] שמות א, יב

[25] סוטה יא, ע"א

[26] תלמוד בבלי תענית דף ה ע"ב

[27] רבינו בחיי בראשית מט, לג

[28] בראשית נ, ב

[29] שה"ש ב, יג

[30] על הקשר שבין הפסוקים ראה דעת זקנים מבעלי התוספות שכתבו: "ויחנטו. המתיקו גופו לאחר שהשליכו בו הסמים המרים כדי להוציא טנף שבמעיו וכדי שלא יסרח השליכו בתוכו אחרי כן סמנים מתוקים להריח ריח טוב ודומה לו התאנה חנטה פגיה המתיקה פירותיה". והראב"ע כתב: "חנטה – המתיקה ויש אומר כי עשתה כדמות אבק מן ויחנטו הרופאים" (שה"ש ב, יג). וראה ספרי 'הפכים במקרא ובלשון חכמים' עמ' קכז.

[31] בראשית לב, כט

[32] ראה פירוש הספורנו מהדורת הרב י. קופרמן שליט"א.

[33] בראשית לה, י

[34] ירמיהו מו, כח

[35] במדבר כג, ט

[36] שם כד, יז

[37] בבלי כתובות קיא ע"א

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>