אחרון אחרון חביב

עיון במשנת רבנו בחיי ב"ר אשר

א.      סדר הבריאה

ב.      בריאת האדם

ג.       השבת והעולם הבא

ד.       ישראל והעמים

ה.      שלושה בתי מקדש

ו.         גאולת מצרים והגאולה העתידה

 

א.      סדר הבריאה

 

   יחסי גומלין הדוקים קיימים בין העולם הטבעי לעולם הרוח, בין עולם המוחש והנגלה, לבין העולם הפנימי, הנסתר והסמוי מן העין. ברבים מן המקרים, החוקיות בעולם הטבע, מתגלה בהרמוניה מלאה גם בעולם הרוח. יתירה מכך, לא נפליג אם נאמר שהגלוי, אינו אלא השתקפות והשתלשלות מעולם טמיר ונעלם[1], ו"מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא"[2]. אפשר שדווקא משום שהכלל או החוק הוא רב ממדי המתגלה בכמה רבדים, עדות היא להיותו טבוע כחוק בטבע במציאות. כן הוא בהקבלה לטקטיקה בשדה הקרב הקדום, המקבילה לסדר בעולם הרוחני, כפי שאמרו חכמים: "גדול העונה אמן יותר מן המברך, וא"ל רבי נהוראי: השמים![3] כך הוא, תדע, שהרי גוליירים מתגרין במלחמה וגבורים נוצחין"[4]. ופירש רש"י: "חלשין מתגרין במלחמה תחלה, ואחר כך גבורים באין ונוצחין. אף כאן העונה אמן בא לאחר המברך, ומנצח לומר שהעונה אמן משובח מן המברך".

 ביטוי מופלא לדבר, נמצא במעשה בראשית. ככל שנברא הופיע מאוחר יותר בתהליך הבריאה, הרי הוא מעולה יותר, עד שראוי להיקרא 'צלם אלהים'. מאידך, כל הקודם לחברו במעשה בראשית, משמש אמצעי למאוחר לו. יסוד זה מצאנו גם במעשיהם של אבות האומה. על יעקב נאמר: "וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה, וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים, וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים"[5]. המילה 'אַחֲרֹנִים' הופיעה בכתוב זה פעמיים. ללמדך שככל שקיימת הדרגה, המאוחר לחבירו חביב מחבירו, ולכן אמרו חכמים: "אחרון אחרון חביב"[6]. כך מצאנו אף בחביבות המקדש, כמובא בנביא: "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן"[7], כתוב זה פירשו רש"י: "גדול יהיה – רב ושמואל חד אמר בבניין וחד אמר בשנים, ששני בית ראשון ארבע מאות ועשר, ובית שני ארבע מאות ועשרים". לדברי רש"י מובן שהכתוב עוסק במקדש ראשון ובמקדש שני, והגדולה האמורה בכתוב מתבטאת בגודלו של הבניין או במשך קיומו, אף שיש מפרשים שהכתוב עוסק בבית השלישי לעתיד: "רצונו לומר הבית העתיד שתעמוד במקום הזה"[8].

בפירושו לתורה, כתב רבנו בחיי[9] שתנובת הפרי היא למעשה תכליתו של העץ ומטרת הנטיעה, ההשקעה וההשקיה. אין טורח האדם באילן, אלא משום שלנגד עיניו רואה אותו עומד עטור בפירותיו ליהנות בהם בני אדם. כן האדם הוא תכלית הבריאה ומטרתה. לא נוצרו הגלגלים, הכוכבים והמזלות, הארץ והרומש עליה, הים הגדול והעולם החי השוקק בקרבו, אלא לצורכו של האדם ולטובתו, כדברי המשורר בתהילים: "אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה"[10]. 'אחור וקדם' במובן של ראשון ואחרון. כלומר ראשון במעלה וחשיבות, ולכן גם אחרון בסדר הבריאה.

 לאחר בריאת הדומם, השמים והארץ, נברא הצומח, "דשא עשב מזריע זרע למינהו, ועץ עושה פרי"[11], אשר נברא גם הוא בהדרגה. לאחר בריאת העשבים והירקות נבראו פירות האילן, הנחשבים מעולים יותר מהירקות, ולכן קודמין פירות האילן לפרי האדמה בסדר ברכות הנהנין[12]. גם במיני הדגן מוצאים אנו הדרגה בשלבי ההבשלה, בעוד השעורים, הראויים למאכל בהמה, מבשילים ונקצרים בחודש ניסן, החיטה הראויה לאדם, שיש מרבותינו המזהים אותה כ'עץ הדעת'[13], הבשלתה וקצירתה בחודש סיון.

לאחר בריאת הצומח נבראו בעלי החיים, הדגים והעופות, הבהמה החיה והרמש, בעלי יכולת התנועה[14]. אולם, לדעת רבנו, מאחר שלנפש הצומחת אין חיות, לכן רק לבעלי החיים הזכיר הכתוב שם 'אלהים' בבריאתם, ככתוב: "ויעש אלהים את חית הארץ"[15]. הדברים אמורים על כלל בעלי החיים, אולם כאשר מפרט הכתוב את מיני בעלי החיים לא נזכר שם 'אלהים' אלא על התנינים הגדולים[16] להפלגת גודל גופם, וכן על בריאת האדם.

   ההדרגה שבטבע, מוצאת את ביטויה גם בטעם המזון והמאכלים שמקורן מהדומם, הצומח, והחי. מאכלים שמקורם מהדומם, אין בהם מעלה מיוחדת, ואין טעמם משובח כמזונות שמקורם מהצומח. ככל שנעלה בסולם הטבעים, טעם המאכל וחשיבותו עולה בעיני האדם. בטעם הדבר כתב בספר 'יסוד ושורש העבודה' שככל שבמאכל קיימים יותר ניצוצי קדושה, מרגיש האדם בהם יותר טעם ותענוג. גם בצומח עצמו קיימת הדרגה של העונג מטעם המאכל, בהקבלה לניצוצות הקדושה שקיימים בהם. על כן מתענג אדם יותר באכילת מיני זרעים, כגון חטין ופת יותר מאכילת עשבים. ובהמשך דבריו נכתב: "וכל שכן אם נותנין בלחם ותבשיל גם כן תבלין, כגון כרכום ושאר מיני תבלין, מרגיש האדם טעם ותענוג באכילתו יותר ויותר ….  טעם ותענוג של אכילת בעלי חיים, מורגש יותר ויותר מהרגשת טעם ותענוג של הצמחים וזרעונים אפילו מתובלין, והוא לרוב ירידה בהם ניצוצות הקדושה יותר ויותר מבצמחים"[17]. לכן לא מצוי שיזמין אדם את חבירו שיסעוד עמו במיני זרעונים ועשבים, אלא מעלה הוא על שולחנו בשר ודגים וכל מטעמים. ההדרגה מוצאת את ביטויה גם בסדר האכילה, כפי שנפסק גם להלכה: "כשירצה אדם לאכול בשר עוף ובשר בהמה כאחד, אוכל בתחילה בשר העוף, וכן ביצים ובשר עוף אוכל בתחילה ביצים. בשר בהמה דקה ובשר בהמה גסה, אוכל בתחילה בשר דקה. לעולם יקדים אדם דבר הקל ומאחר הכבד"[18].

ב.      בריאת האדם

 

   האדם, שנברא באחרית הנבראים במעשה בראשית, הוא המפותח והמורכב מכל הברואים[19]. גופו ארצי וחומרי, אך נשמתו חלק אלוה ממעל[20], ולא נבראה הבריאה כולה אלא לשמשו[21]. בכוחם של בעלי החיים לעמוד על רגליהם סמוך לרגע שהגיחו לאוויר העולם, ולתור אחר מזון ימים ספורים לאחר מכן. ואילו בכל מה שנוגע לאדם, הרי תהליך בגרותו ועצמאותו, הנפשית והכלכלית, מלווה בלבטים ובקשיים רבים. אולם דווקא המורכבות ביציאה לפועל, מעידה על גדלותו של האדם.

בספרו 'כד הקמח'[22] הרחיב רבנו בחיי אודות ההבדלים שבין המדרגות במציאות, כפי שבאים לידי ביטוי בצורך לפרנסה: "בוא וראה כמה גדול כח הפרנסה, שהרי חלקי העולם הצריכין פרנסה הן ד'. ואלו הן דומם וצומח וחי ומדבר. וכל אחד ואחד פרנסתו מוכנת לו כפי ערכו וענינו הראוי לו". מכאן הולך רבנו ומונה את המדרגות: "הדומם והם ההרים והגבעות והאבנים והמתכות, הפרנסה שלהם הוא קיומם בעצמם, והפסדם ובטולם מהויתם הוא העדר פרנסתם". בשל היות מדרגת החיים של הדומם בסיסית, וצורתן היא פרנסתם, כן העדרם וכיליונם לא מושכים את טומאת המוות.

  "הצומח, יש לו מעלה יתרה על הדומם בנפש הצומחת שבו, מה שאין כן לדומם שאין לו נפש כלל. ופרנסת הצומח הוא יניקתו מלחות הארץ… ופרנסת הצומח צריך הוא שיינק ממקום שסמוך לו". אמנם מדרגת הצומח עליונה מהדומם, ומושגים של פריחה וקמילה, חיים ומוות שייכים בו, אך מדרגת חיים נמוכה כצומח, אין בכוחה למשוך אחריה את טומאת המוות.

  "החי, יש לו מעלה על הצומח בנפש התנועה שבו, וכפי עילויו על הצומח פרנסתו מתרחקת ממנו יותר, שהוא צריך לרדוף אחריו ברחוק מקום, שהרי אפשר לו בכך להתנועע וללכת שם". על בעלי החיים לתור אחר מזונותיהם, ואף מיתתן כרוכה בטומאת הנבלה והשרץ, אך לכדי מדרגת האדם אין בכוחם להגיע.

   "המדבר והוא מין האדם יש לו מעלה על כלם בנפש השכלית שבו, וכפי עלויו על הכל אין פרנסתו מוכנת לו כל כך, שאם יתנועע שם ימצאנה, אלא צריך הוא שיטרח במזונותיו יותר ויותר ע"י אפייה ובישול ותקון המאכל. ואף על פי שפרנסת האדם אינה מוכנת לו כל כך, כמו לשאר החלקים, אין זה אלא מצד חכמה ושכל שבו, כי מאחר שהוא יודע ויכול ומהיר לטרוח במלאכות יטרח בזה… ". ולגודל מדרגתו, גם מיתתו מושכת טומאה חמורה של טומאת המת. ועל כולם מדרגת האדם הישראלי שבמיתתו תתכן גם טומאת האוהל, אף ללא נגיעה כלל במת עצמו.

המורכבות אינו פוסחת, כצפוי, גם על תהליך מציאת זיווגו של האדם והעמדת צאצאים, כדברי חכמים: "קשה לזווגם כקריעת ים סוף"[23]. זאת לעומת הרבייה בקרב בעלי החיים. שם מתרחש התהליך באופן טבעי ואינסטינקטיבי[24], ממש כשם שלידת אדם מורכבת ומסובכת מבעלי חיים. וודאי יותר מאשר זריעה או נטיעה של ירק או אילן. הסדר בבריאה והטרחה בהשגת המזון שאותו תיאר רבינו,  מתבטאת כאמור, בתהליך הרבייה. הדומם אינו מתרבה, ואין הוא זקוק לריבוי בכדי לעמוד ולהתקיים שנים רבות. הצומח מתרבה מאוד, וריבויו תלויה ברוח הנושאת את האבקנים, או בבעלי כנף העוברים מעץ למשנהו. מהצומח לא נדרש מאומה כדי שיוכל להתרבות. ריבויו של עולם החי מורכב יותר מאשר עולם הצומח, הדבר מוצא את ביטויו בזמנים המיוחדים הראויים לעיבור, ובמעשה החיזור של הזכר אחר הנקבה. גם מספר הוולדות של החי לעומת הצומח אינו רב, למעט הדגים שפרים ורבים לרוב, כפי שברך יעקב אבינו את מנשה ואפרים, שנאמר: "וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ"[25], והטעם נתפרש בתלמוד: "דגים שבים מים מכסין עליהם ואין עין הרע שולטת בהם[26]".

אמנם, רביית החי הוא כאין וכאפס לעומת תהליך הרבייה בעולם האדם המדבר. כמה גלגולים ולבטים עוברים רוב בני האדם עד שמוצאים את בחיר ליבם, וגם לאחר שמצאו זיווגם, עליות ומורדות מלווים אותם בחייהם הזוגיים. ועד שבא האדם לידי רבייה, עליו להסתכן בעיבורו, ולהצטער הרבה במשך העיבור ובלידה, "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים"[27]. ועל כל אלה צער גידול בנים, בגידולם, חינוכם ופרנסתם, כדברי רש"י: "עצבונך – זה צער גידול בנים, והרנך – זה צער העבור, בעצב תלדי בנים – זה צער הלידה".

מאידך, נמצא במשנה: "ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות והן מתפרנסין שלא בצער, והלא לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני. אינו דין שאתפרנס שלא בצער, אלא שהרעותי מעשי וקפחתי את פרנסתי"[28]. לאמר, הבריאה כולה נועדה לשרת את האדם, בכדי שיוכל למלא את ייעודו לשמש את קונו. משום מעלתו המיוחדת, לא ראוי היה לאדם לטרוח ולהתייגע בפרנסתו, כשם שאפילו בעלי החיים אינם מתפרנסים בצער, אלא די להם במזון המזומן להם בלא טרחה יתירה. ניתן היה לצפות שהאדם, כנזר הבריאה, ימצא מזונו וטרפו מן המוכן. אך קלקול מעשיו הם שגרמו לו זאת, כנזכר בתלמוד: "תניא, ר"ש בן אלעזר אומר: מימי לא ראיתי צבי קייץ, וארי סבל, ושועל חנוני, והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני – אינו דין שאתפרנס שלא בצער! אלא שהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי"[29], כך שהקללה הבראשיתית למין האנושי: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם"[30], ממשיכה למעשה את המורכבות בקיומו היום-יומי של האדם. לחביבותו של האדם, בטרם החטא, ראוי היה שהבריאה כולה תישא אותו על כפיה ותשרת אותו, כפי שאכן אירע בזעיר אנפין לישראל במדבר: "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ … הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר"[31], הנהגת ישראל במדבר דמתה למציאות בגן עדן, ובשניהם טעמו מעין העולם הבא. כמו שהובא בפירוש הספורנו על הפסוק: "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם[32]", וזה לשונו: "בלתי השתדלות אדם, כענין לעתיד, כאמרם "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלסקאות וכלי מילת" (שבת ל ע"ב)". טעם גן עדן לא הצטמצם רק במזונו של האדם ובלבושו, גם צער ההיריון והלידה עתיד להתבטל, "כאמרם בו ביום נבראו, בו ביום שמשו, בו ביום הוציאו תולדות"[33]. וכזאת אמרו לעתיד, כאמרם "עתידה אשה שתלד בכל יום"[34], וזה כי אמנם ישראל יהיו לרצון לפני האל יתברך, כמו שהיה אדם הראשון קודם חטאו"[35]. אך החטא הוא שגרם… .

ואם ישאלך בנך לאמר, אם האדם חטא, בהמה מה חטאה, ומדוע גם עליה לטרוח במזונותיה? אף אתה אמור לו, שמעשיו של האדם יש בכוחם להשפיע על הבריאה כולה, ברצותו ישפיל, וברצותו ירומם. כך היה גם בדור המבול, כאשר האדם חטא, חטאו אחריו שאר הבריות, שנאמר: "כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ"[36], ובמדרש הובא: "הכל קילקלו מעשיהם בדור המבול, הכלב עם הזאב תרנגול עם הטווס"[37]. מעשי האדם עלולים להעכיר ולזהם את זכות האויר, וממילא, גם בעלי החיים משחיתים את דרכם, "המשכב המגונה מפסידים מזג האויר, ולפי שהם הפליגו ברע ההוא נתפשטה רעתם לבעלי חיים"[38]. לפני החטא, אפשר שהיה העולם במידה שלא נזקקו בעלי החיים לפעור מלתעותיהם, ולנעוץ אותם בבשר חבריהם. ואף לעתיד, לאחר חזרת העולם לתיקונו, ישובו החיות לאכול עשב כבהמות, כדברי רבינו בחיי: "ואף החיות ישתנה טבען ויאכלו העשבים כבהמות"[39], וכדברי הנביא: "וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן"[40]. זאת ועוד, הקללה שנתקללו האדם וחוה בראשית הבריאה, אין תכליתה נקמה, אלא כדרך של תיקון ותשובה. אם נתבונן במילה 'קלל' במקרא, נמצא שהמילה הוזכרה גם בהוראה של דבר זך ומאיר. כך נמצא בכתוב: "נֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל"[41], ופירש רש"י: "מזוקק ומאיר". כך שיסוד התשובה טמון למעשה ביסודות הבריאה עצמה.

 כאשר מבקש הכתוב להמשיל את הרשע המתנכר למעמדו ותפקידו כ'צלם אלהים', משתמש הכתוב במשל העשב: "בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב"[42], כעשב שממהר לצאת אל הפועל ומראהו רענן וחסון, אך קיומו שברירי וקצר. לעומתו, על הצדיק נאמר: "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה"[43]. כתמר שגדילתו והתפתחותו אמנם איטית, אך איתנה ופורייה.

  

ג.  השבת והעולם הבא

 

   כדוגמת האדם המאוחר לכל הנבראים, גם השבת היא האחרונה והנבחרת מכל ימי בראשית, וכל הימים ממנה מתברכין[44]. משום כך, נקראת השבת 'כלה': "לפי שהיא סוף ששת ימי בראשית ותכלית שמיים וארץ… וכן מנהגו של עולם הגופני הזה שמבקשים הכלה באחרונה"[45]. לביאור הדברים, ראוי לציין את דברי התלמוד: "לימדה תורה דרך ארץ, שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח"כ ישא אשה. ואף שלמה אמר בחכמתו 'הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך אחר ובנית ביתך', הכן בחוץ מלאכתך – זה בית, ועתדה בשדה לך – זה כרם, אחר ובנית ביתך – זו אשה"[46]. כלומר על האדם להתקין לו תחילה בית דירה, ומלאכה ואומנות ממנה יתפרנס בטרם יישא אישה. כשם שמצאנו בבריאת העולם שנברא האדם באחרונה, והוא המיוחד שבבריאה שמכיר את בוראו ועובד לו, כך מצאנו במשכן, שלאחר מעשה המשכן נצטוו ישראל למנות כהן גדול המשפיע בעבודתו ברכה על כל המשכן וקובע את צביונו[47].

   גם העולם הזה קודם לעולם הבא, ומשמש פרוזדור לקראת הכניסה לטרקלין שהוא העיקר[48]. כפי שאמרו חכמים ז"ל: "מי שטרח בערב שבת, כלומר העולם הזה, יאכל בשבת, בעולם הבא"[49]. ועוד אמרו חכמים: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה"[50]. בפירושו לתורה ביאר רבנו, מדוע השתמשה התורה בעניין השכר השמור למקיים התורה, במילים: "והיה עקב תשמעון"[51] וגו', המילה 'עקב' מבטאת את הדבר השפל שבגוף, את העקב. כך הייעודים הגופניים המוזכרים בתורה הם למעשה רק השכר הקל הצפון לצדיקים, ואילו עיקר השכר, שהוא השגת זיו השכינה ודבקות בו יתברך, רמוז במילה 'והיה', שאותיותיה כאותיות שם הוי"ה.

ד.        ישראל והעמים

 

יצירת האדם באחרית כל הנבראים, מקבילה ליצירת עם ישראל לאחר עליית כל האומות על בימת ההיסטוריה. לאחר שפירטה את התהוות האומות והתפלגותן, מציינת התורה את בחירת אברהם, אב האומה הישראלית, ובגלות במצרים, הפכה משפחת יעקב אבינו ונתהוותה לעם ישראל. מטעם זה מובן מדוע לעומת שאר האומות, רק ישראל נקראו 'אדם': "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם"[52], ודרשו חכמים בתלמוד: "אתם קרויין אדם, ואין העובדי כוכבים קרויין אדם"[53]. המהר"ל בספרו 'נצח ישראל'[54] מכנה את ישראל: 'צורת העולם', כגולמי כלי עץ שהצורה היא שקובעת את חשיבותו של החומר ומטרתו, כך ישראל ביחס לאומות, כיחס הבריאה ליצירת האדם.

   במדרש נאמר: "עתידים אומות העולם להיות מקלסים לפני ישראל, שנאמר הרנינו גוים עמו. ואף שמים וארץ שנאמר: 'רנו שמים כי עשה ה' הריעו תחתיות ארץ', מנין אף הרים וגבעות שנאמר 'ההרים והגבעות יפצחו לפניהם רנה', מנין אף האילנות שנאמר 'וכל עצי השדה ימחאו כף', מנין אף אבות ואמהות שנאמר ירונו יושבי סלע מראש הרים יצוחו"[55]. לאור האמור, מבאר המהר"ל[56] שהכל בא לידי השלמתו ע"י ישראל, וכאשר יהיו ישראל בשלמותם בזמן הגאולה הכל יגיע לשלמות. ולכן יהיו כולם מקלסים את ישראל, כיון שישראל הוא שלימות המציאות כולה. לא בכדי מבטיח הנביא שאומות העולם יבקשו לשמש את ישראל ויראו בכך את שלמותם, ככתוב: "והָיוּ מְלָכִים  אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ"[57]. השלמות הזו, לדברי רבינו בחיי[58], תביא גם לגיור המוני של כל האומות, ממש כשם שבגאולה הראשונה ממצרים, ובגאולה השנייה בזמן מרדכי ואסתר, רבים היו שהתייהדו.

   אמנם, אחרונים היו ישראל בבריאה אך הם שעלו תחילה במחשבה. כדברי הכתוב: "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה"[59]. מבאר רבנו שהמילה 'ראשית', ניתנת להתבאר בשני מובנים: קדימות בזמן, במובן שאמנם קדמו ישראל במחשבה, אולם לפועל יצאו ישראל באחרונה. מלבד משמעות זו קיימת למילה 'ראשית' הוראה של מעלה וחשיבות, כמו שנאמר: "וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ"[60], שהוראתו[61] המובחר שבשמנים. במשמעות הכתוב נמשלו ישראל לחיטה[62] הנבחרת משאר מיני דגן, וגם מבשילה לאחר כל שאר מיני התבואה.

כאשר נמנו ישראל בתחילת ספר במדבר, ציין רבינו בפירושו[63] את דברי המדרש: "אמר הקב"ה (לישראל) יקר אתה בעיני שכל העכו"ם לא נתתי להם מנין ולך נתתי מנין, משל למה הדבר דומה למלך שהיו לו גרנות הרבה והיו כלן טנופות[64] מלאות זונין, והוא אינו מדקדק במנינן, והיה לו גורן ראה אותה נאה. אמר לבן ביתו אותן הגרנות שהן טנופות ומלאות זונין לא הייתי מדקדק במניינם, אבל הגורן הזאת חטין יפות הן, לכן אני רוצה לדקדק במנינה לידע כמה כורין יש בה, כמה שקים יש בה, כמה מדות יש בה. כך המלך, זה מלך מלכי המלכים הקב"ה, והגורן אלו ישראל, שנאמר מדשתי ובן גרני, וכן הוא אומר  קדש ישראל לה' ראשית תבואתו, בן ביתו זה משה, שנאמר בכל ביתי נאמן הוא. א"ל הקב"ה המצריים טנופות הן, שנאמר והיו העמים משרפות סיד קוצים כסוחים באש יצתו, לכך אל תדקדק במנינם, אבל ישראל צדיקים הם חטים ברורים הם"[65].

לאור האמור, השימוש במדרש בדימוי של חיטים לעומת קוצים, כיחס שבין ישראל למצרים, נעשה בדקדוק ובמכוון. ללמדך, שכל המאוחר מחבירו, ובכלל זאת החיטה לעומת שאר מיני הדגן, הרי הוא חביב מחבירו. ייתכן שהדימוי של האומות לקוצים וקש שנקט המדרש נעשה בהשראת הכתוב שדימה את האומות לקש, הגדול בממדיו, אך כלה ונשחת בזמן מועט, ואין לו תקומה, כגון: "תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ"[66], "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם"[67], "אֱלֹהַי שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ"[68], ועוד.

אולם, לא רק יצירת עם ישראל היתה לאחר יצירת כל האומות, גם מלכותם של ישראל הופיעה רק לאחר שכבר ישבו מבין האומות על כסא מלכותן, "וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל"[69]. ממש כשם שהקליפה קודמת לפרי, ומאפשרת את התפתחותו התקינה, כמבואר בדברי הזוהר: "ישראל סליקו במחשבה בקדמיתא (עלו במחשבה תחילה), עמין עעכו"ם דאינון קליפה אקדימו (עמים עובדי עבודה זרה שהם בבחינת קליפה הקדימו), דכתיב (בראשית לו) ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל"[70], ואפשר שעל יסוד המשל לפרי וקליפה, שהוזכר בדברי הזוהר, ביאר ריה"ל מדוע החיבור לעניין האלקי היה בתחילה ליחידים בלבד, עד אשר נוצרו השבטים, שמאז ואילך היתה אפשרות לחלות העניין האלקי על ציבור: "לכל אחד מהם היו בנים כקליפות, אינם דומים לאבות ולא התחבר בהם הענין האלהי, ונמנה המנין לאלה האלהיים והיו יחידים ולא רבים, עד שהוליד יעקב אבינו שנים עשר שבטים כלם ראויים לענין האלהי"[71].

ה.      שלושה בתי מקדש

 

אתה הראית לדעת שכל המאוחר לחבירו חביב מחבירו. יסוד זה מצאנו אף בחביבות המקדש, כמובא בנביא: "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן"[72], כתוב זה פירשו רש"י: "גדול יהיה – רב ושמואל, חד אמר בבניין וחד אמר בשנים, ששני בית ראשון ארבע מאות ועשר, ובית שני ארבע מאות ועשרים". לדברי רש"י מובן שהכתוב עוסק במקדש ראשון ובמקדש שני, והגדולה האמורה בכתוב מתבטאת בגודל הבניין או במשך קיומו, אף שיש מפרשים שהכתוב עוסק בבית השלישי: "רצונו לומר הבית העתיד שתעמוד במקום הזה"[73].

כלומר, קיימת בחינה מיוחדת של כל מקדש לעומת המקדש שקדם לו. בפירושו לתורה מנה ר' עובדיה ספורנו כמה מעלות שהיו במשכן של משה, לפיהן ראוי להעריך ערכו של כל מקדש: "ספר מעלות זה המשכן שבשבילם היה ראוי להיות נצחי ושלא ליפול ביד אויבים. ראשונה, שהיה משכן העדות, שהיו בו לוחות העדות. ב, אשר פקד על פי משה. ג, שהיתה עבודת הלויים ביד איתמר, כי אמנם משמרת כל חלקי המשכן ביד איתמר היתה. ד, ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה, שהיו ראשי אומני מלאכת המשכן וכליו, מיוחסים וצדיקים שבדור, ובכן שרתה שכינה במעשי ידיהם ולא נפל ביד אויבים. אבל מקדש שלמה שהיו עובדי המלאכה בו מצור, אף על פי ששרתה בו שכינה נפסדו חלקיו, והוצרך לחזק את בדק הבית (מ"ב כב, ה-ו) ונפל בסוף הכל ביד אויבים. אבל בית שני שלא היה בו גם אחד מכל אלה התנאים לא שרתה בו שכינה ונפל ביד אויבים, כי אמנם בית שני לא היה משכן העדות, שלא היו בו לוחות העדות, ולא פוקד כי אם על פי כורש (עזרא א, א – ג) ולא היו שם בני לוי, כמו שהעיד עזרא באמרו ואבינה בעם ובכהנים, ומבני לוי לא מצאתי שם (שם ח, טו) ומן המתעסקים בבנינו היו צידונים וצורים, כמבואר בספר עזרא (ג, ז)"[74].

אף שלעומת בית ראשון חסרו בבית השני: "ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים"[75], מכל מקום עדיין יתרון היה לבית שני בבניין ובשנים, כאמור. והוסיפו לומר: "מי שלא ראה בית המקדש בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם[76], ולא נחה דעתן של חכמי התלמוד, עד שאמרו: "זה בנין הורדוס".

לעומת הבית הראשון והשני, "יותר מזה יהיה בבית שלישי יוב"ב, כאמרו ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב, ולכבוד אהיה בתוכה (זכריה ב, ט)"[77]. כלומר, קדושת המקדש השלישי תתבטא בכל מרחבי החיים, ולא תצטמצם בין כתלי בית המדרש בלבד. מעלת המקדש השלישי תעלה אף על מעלת המשכן שבנה משה, שעל משכן זה נאמר: "וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן"[78], שמתוך שבחו של המשכן, שומע אתה חסרונו: "נגלה (כְבוֹד ה') בכל חלק מהמשכן, ולא חוצה לו כלל"[79].

ו.         גאולת מצרים והגאולה העתידה

יציאת מצרים שימשה מאז ומעולם בניין אב לגאולה בכלל[80], ולגאולה העתידה בפרט, "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת"[81]. על הצד השווה שבין הגאולות, גאולת מצרים והגאולה העתידה, הובא בדברי הרב חרל"פ: "וסדר הגאולה ממצרים, הוא התבנית לסדר הגאולה האמתית והשלמה של העתיד. לכתחילה נדרש פרעה שהוא ירשה את ישראל לצאת, … והלך גם ללוותם, לא היו ישראל יכולים אז לצאת ביד רמה, ורק אחרי כן כשנהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם לאמר "מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו, וירדוף אחרי בני ישראל", רק אז נתקיים בהם "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", ורק אז זכו לאור הגדול … וכן לעתיד, מקודם ירשו האומות לישראל להיאחז בארצם, וזה יהיה אך לגאולה של יציאה מהגלות. ואולם כשיגיע תור גלוי הגאולה בכל הוד כליל תפארתה וקדש שלמותה, אז יהפכו כל העמים לרודפים, ויבואו על ה' ועל משיחו, ואז תהיה מלחמת גוג ומגוג, ויפלו על הרי ישראל. והיה ישראל כלו קודש לה', ויתגלה משיח בן דוד"[82]. הסכמת האומות ליציאתן של ישראל מהגלות, מנמיכה קומתן של ישראל, כתינוק הכרוך בשולי סינרה של אמו, וממתין למוצא פיה. רק התנגדות האומות, יש בכוחה לפתוח פתח לחרות מלאה של הרוח, עד אשר ראו מראות אלוקים[83], מתוך שזכו לחירות לגוף הפרטי והלאומי.

על אף הפלגת התהליך הגאולי והתארכותו[84], חביבה היא הגאולה העתידה, וחובקת עולם, כפשוטו וכמשמעו, יותר מגאולת מצרים. כך נאמר באכילת קרבן הפסח בגאולת מצרים: "וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן"[85], ונשנה הדבר בספר דברים: "כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם"[86]. כלומר הציווי לאכול פת 'לחם עוני', נועד להזכיר את חפזון הגאולה, כמובא בספורנו: "כי תמורת אותו חפזון העוני, היה לך אח"כ חפזון הגאולה, כענין 'והפכתי אבלם לששון' (ירמיהו לא, יב)"[87].

טעמים שונים נתנו חכמים לחפזון בגאולת מצרים:

א. "כי מה שהיו יוצאים בחפזון בלי המשך זמן, מורה יצאו במדרגה ובמעלה עליונה… לא כמו דברים הטבעיים שכל פעולתם בהמשך זמן, אבל כאן היה גאולתם שלא בטבע, ולכך היה בחפזון בלי זמן"[88]. גאולת מצרים היתה ביטוי לשדוד מערכות הטבע באופן הבולט ביותר. מעורבותם של ישראל בגאולה היתה מזערית, ומלבד קרבן הפסח ומצוות המילה, לא נדרש מהם דבר[89].

ב. לאחר גאולת מצרים היתה שוב גלות, "מפני שהגאולה הראשונה לא היתה גאולה נצחית, שהרי לא היו נגאלים רק לשעה. וכך היה ענין הגאולה גם כן דומה לאור הברק שנראה ברקיע לשעה ומיד עובר"[90].

ג. ביאור נוסף הובא ב'כלי יקר', לדבריו, החפזון נועד לנתק את ישראל מגלולי מצרים, ולסלול את הדרך לגלוי כבוד ה': "לפי שבגאולה זו כתיב וה' הולך לפניהם, משמע אבל לא מאחריהם, לפי שמצרים היתה מלאה גלולים על כן אין מקום לשכינה שם, על כן תלכו בחפזון כדי למהר להקביל פני השכינה"[91].

ד. דברים דומים הובאו בספר 'בני יששכר', שאילו נותרו ישראל עוד רגע קל, היו אובדים ישראל בטומאת מצרים: "הנה החפזון הוא להיות שראה הש"י שכבר נשתקעו בטומאת מצרים במ"ט שערי טומאה[92], צדיק מט לפני וכו', ואילו היה ממתין הש"י עוד כרגע כבר היו ח"ו משוקעים בשער הנו"ן ולא היו יכולים לצאת לעולם ח"ו, על כן היה חפזון, היינו שלא היה כסדר שאר הגאולות על ידי פעולת ישראל ומעשיהם הטובים פועלים הארת עולמות העליונים לצורך הגאולה כסדר המדריגות קטנות וגדלות, כנודע למביני מדע, והן היום שהיה הדבר בחפזון הוכרח הדבר להיות בדרך פלא, גדלות קודם קטנות"[93].

דבריו של בעל 'הבני יששכר' טעונים בירור, מה כוונתו במילים גדלות וקטנות, ומי הם הראויים להיקרא 'מביני מדע'? בדבריו נרמז שפשר הדבר גלוי לעיניהם של חכמי הקבלה והסוד. בכדי לנסות ולעמוד על כוונתו, אחזתי בשיפולי גלימתו של הרב חרל"פ[94]. לדבריו, קיימים בעולם שלושה זמנים: א. העולם שקודם החטא, שלא היתה בו קטנות. ולכן אמרו חכמים: "כל מעשה בראשית בקומתן נבראו, לדעתן נבראו, לצביונן נבראו"[95]. בכלל כל הבריאה גם האדם נברא בשלמותו, ולא היתה בו קטנות.

ב. העולם לאחר החטא, ולכל גדלות תקדם קטנות, ומאופיינת על ידי איטיות והדרגה, "וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"[96].  כן הדבר גם בעולם הרוחני, שתלמיד יושב למרגלות רבו, ומתאבק בעפר רגליו.

ג. עולם העתיד, בו ישוב העולם לתיקונו ולמצבו הראשון, כפי שהיה בטרם החטא. תקומתם של ישראל תהיה בדרך של התפרצות, "כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ"[97].

לעומת החפזון שאפיין את גאולת מצרים, תהליך הגאולה העתידי מאופיין באיטיות ובמתינות, "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל"[98]. הבחין בשינוי זה המדרש: "יכול אף לעתיד לבא יהא בחפזון? תלמוד לומר כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון, כי הולך לפניכם ה'"[99]. הטעם להדרגה ולאיטיות, כפי שהובא בכתוב, היא השגה של קרבת ה'. כמובא במדרש: "לשעבר אני ובית דיני הייתי מהלך לפניהם שנאמר (שמות יג) וה' הולך לפניהם יומם, אבל לעתיד לבוא אני לבדי, שנאמר (ישעיה נב) כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלהי ישראל"[100]. מה ביקש הכתוב לומר במילים: 'אני לבדי', ומה עדיפות יש על 'אני ובית דיני'?

דבר זה ביאר הרמב"ן, לדבריו גאולה ברחמים, גדולה מגאולה במידת הדין, "וסוד המדרש הזה כאשר הזכרתי, כי בגאולה הראשונה היה הקדוש ברוך הוא עמהם ביום ובית דינו עמהם בלילה, אבל לעתיד לבא תתעלה מדת בית דינו ברחמים, וה' הולך לפניהם, השם המיוחד, כי אלהי ישראל מאספם עמו, ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה (תהלים קלט, יב), כי הכל במדת רחמים מיוחדת"[101]. על יסוד דברים אלו ביאר רבינו בחיי את דברי המדרש: "ומצאתי במדרש תהלים בפסוק: (מדרש תהלים קיח, יד) "עזי וזמרת יה", בעולם הזה מקלסין אותו בשתי אותיות, אבל לעולם הבא בשש אותיות, שנאמר: (ישעיה כו, יד) "כי ביה ה' צור עולמים", והכוונה במדרש הזה לדעתי ששתי אותיות הן מדת – הדין שבה נברא העולם הזה, אבל לעולם הבא ברחמים, לפי שמדת הדין תתעלה ברחמים ולא תהיה מדת הדין נוהגת, כי באותו זמן הכל יהיה חסד ורחמים, שאין בו יצר הרע ולא מיתה"[102]. לאור הנהגה אלוקית זו, הבה נעיין בפס': "כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ, וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו"[103]. ואם ישאל השואל, למי בפסוק מתייחסת המילה 'והִכְחַדְתִּיו', אם רצונך לומר שכוונת הכתוב לעמי כנען, והלא מנה אותם בלשון רבים, ואיך יסיים בלשון יחיד? כמה תשובות בדבר:

א.       המלאך מוגבל בכוחו, ולכן נצרך שה' יכחידם כאחד, "והכחדתיו כאיש אחד מה שאין כח למלאך"[104].

ב.       כוונת הכתוב לשר העליון של האומות: "שהוא מה שישמיד שרשו בשמים שיפול השר שלו"[105].

ג.       המילה 'והכחדתיו' מתייחסת לגרגשי בלבד[106].

ד. "והכחדתיו – כל אחד ואחד"[107]. כלומר, כל אומה תאבד בפני עצמה.

אולם, אפשר מלשון הפסוק, שכוונת הכתוב למלאך עצמו. לאחר סיום תפקידו בהובלת ישראל לארץ, מסיים המלאך את תפקידו ונעלם, ומכאן ואילך ההשגחה האלוקית היא ישירה, ללא צורך במלאך, שרף, או שליח. כפי שנמצא פעמים רבות במקרא 'כחד' בהוראה של העלמה, כגון: "אַל נָא תְכַחֵד מִמֶּנִּי"[108], ופירש מצודת ציון: "תכחד – ענין מניעה והעלמה, כמו לא נכחד מאדוני (בראשית מז)". ביטוי להשגחה ישירה על ידי ה', מצאנו באירועים נוספים, במכת בכורות, ולתחינה של משה להשגחה ישירה לאחר שחטאו ישראל בעגל, כמובא בפירוש רבינו בחיי: "משה לא נתרצה בו (במלאך מטטרון) מפני שהוא מדת הדין, ולכך השיב: "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה", "אם אין פניך" בעצמך ובכבודך, … וכן דרשו רז"ל בגאולת מצרים: (ירושלמי סנהדרין ב, א) לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח, שהוא מטטרון, אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו ובכבודו"[109].

אולם, מה יתרון יש למתינות על פני החפזון, בפרט כאשר על הפרק עומדת גאולתן של ישראל? נסי מצרים היו כהתערותא דלעילא, כמעט ללא מעורבות של ישראל, וללא הזדקקות לזכותן של ישראל כדי שתצא הגאולה לפועל, ולכן לא ניתן היה להמתין. "אך היה טוב לנו באם היינו ראויים שתהיה הגאולה על ידי פעולת מעשינו הטובים, באיתערותא דלתתא, אז היה מתקיים ההארה ההוא לעולמי עד"[110]. כלומר, אופי הגאולה נגזר ביחס ישיר למצבם של ישראל, ואילו היה הדבר כרוך במעשיהם של ישראל וביוזמתם, אזי גם הגאולה היתה גדולה, ומעל לכל, גם נצחית. אפשר שגישה זו היוותה את התשתית לדברי הרב קוק, לדבריו, גאולת ישראל היא גאולת העולם, והתארכות משך זמן הגאולה, נועדה להסרת הסיגים מישראל עצמן, ולהבשלה של התהליך האלקי בקרב עמים רבים: "והנה עתה הגאולה לעתיד הולכת היא ובאה בשביל שתי מגמות אדירות. המגמה האחת היא לגמור את המפעל של אורנו הנפלא במלא התבל, … והמגמה השנית, להסיר מאתנו בעצמנו את כל אותן הנטיות הזרות, אשר עלו בנו מתוך ההתערבות בין הגויים בכל משך הארוך של הגלות ותוצאותיה"[111].

לעומת דיעה זו, לפיה התהליך הגאולי יתהווה באיטיות, יש מרבותינו שפירשו שהמתינות תהיה בשלב הסופי של הגאולה, כפי שהובא בפירוש 'כלי יקר': "אבל לעתיד תהיה השכינה מלפניהם ומלאחריהם, על כן לא יצטרכו לילך בחפזון אחר השכינה, כי היה נראה כאילו ברחו מן השכינה שמאחוריהם"[112].

עתידים ישראל לומר שיר בגאולה העתידה, כדבר הנביא: "בַּיּוֹם הַהוּא יוּשַׁר הַשִּׁיר הַזֶּה"[113], ושיר זה, הנקרא בלשון זכר דווקא, ידמה לשירה שאמרו ישראל במצרים, בגאולה הראשונה: "הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג"[114]. לעתיד יקרא 'שיר', בעוד שלשעבר, בגאולת מצרים נקראה 'שירה'. והטעם לכך הובא במדרש, שהגאולה שלעתיד לבוא אין אחריה גלות[115]. לליל הגאולה במצרים יש בחינת זכר, כמו בחינת היום המאיר ברחמים, ולפיכך יש לקרוא הלל שלם בליל פסח, אף שדרכו להיאמר ביום. מטעם זה נהגו גם לומר: "מה נשתנה הלילה הזה", בלשון זכר, אף ש'לילה' לשון נקבה, "ואף על פי כן לא אמרו במצרים אז שיר בלשון זכר, כי הארה הזאת לא נעשית מצידנו ועל ידי מעשינו, רק כביכול בסוד החפזון, על כן צריכין אנחנו לספור אחר כך ספירת העומר"[116], כהשלמה לתיקון שנעשה על ידינו, בבחינת 'התערותא דלעילא'.

נהגו ישראל לקרוא את שיר השירים בפסח, ובין מילותיו: "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים"[117]. ביאורים שונים אמרו חכמים בביאור הפסוק, ושמא ניתן להוסיף שתכונה מיוחדת יש לו לצבי, לאחר ריצה ממושכת וקבועה, לפתע מנתר הצבי ברגליו, ומדלג למרחק. כך גם התהליך הגאולי, יש תהליכים אלקיים הנעים בסדר קבוע נגלה, אולם בדור הגאולה, ייתכנו מעין קפיצות בהיסטוריה, מעין שדוד מערכות הטבע. ייתן ה' ונזכה שיתקיים בנו 'ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים'. אמן.


[1]  ראה על כך באריכות בספר 'נפש החיים' שער א, פרק ה

[2]  תלמוד בבלי ברכות נח ע"א.

[3]  לשון שבועה.

[4] תלמוד בבלי נזיר סו ע"ב, וכן בברכות נג ע"ב.

[5]  בראשית לג, ב

[6]  ב"ר וישלח פרשה עח.

 [7] חגי ב, ט.

[8]  ראה מצודת דוד.

[9] ויקרא יב, ב, וריש פרשת תזריע.

[10] תהלים קלט ה.

[11] בראשית א, יב.

[12]  ראה שלחן ערוך אורח חיים  סימן רי"א ס"ק ב, ובמשנה ברורה שם.

 [13]ראה תלמוד בבלי ברכות מ ע"א: "אילן שאכל ממנו אדם הראשון, … רבי יהודה אומר: חטה היתה".

[14] ראה רמב"ן בראשית א, כט: "בעלי נפש התנועה יש להם קצת מעלה בנפשם, נדמו בה לבעלי הנפש המשכלת, ויש להם בחירה בטובתם ומזוניהם, ויברחו מן הצער והמיתה".

 [15] בראשית א, כה.

 [16]  שם, כא.

[17]  שער ז פרק ב, בביאור מהות נצוצי הקדושה.

[18]  רמב"ם הלכות דעות פ"ד ה"ז.

[19]  ראה רמב"ן בראשית ב , ז: "ודע כי המתחכמים במחקר חלקו באדם. מהם יאמרו (ראב"ח הנשיא, ראב"ע שמות כג, כה) כי באדם שלש נפשות, נפש הגדול כצומח, או תאמר בזו נפש הגדול, ובו עוד נפש התנועה שהזכירה הכתוב (לעיל א כ – כד) בדגים ובחיה ובכל רומש על הארץ, והשלישית הנפש המשכלת. ומהם יאמרו (שמונה פרקים להרמב"ם פ"א) כי זאת הנפש אשר באדם מפי עליון, בה ימצאו שלש הכחות האלה, ורק היא יחידה".

[20]  רמב"ן בראשית ב , ז  בד"ה ויפח באפיו, וראה רבינו בחיי ריש פרשת קדושים.

[21]  ר' משנה מסכת קידושין פ"ד מ"יד.

[22] ערך פרנסה

[23]  בבלי סנהדרין כב ע"א .

[24]  ראה שמות א, יט: "כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ". הדמיון לחיות נועד להמחיש את הטבעיות של ריבוי וולדות ללא סיבוכי לידה אנושיים.

[25] בראשית מח, טז.

[26] בבלי ברכות כ ע"א.

[27] בראשית ג, טז.

[28] קידושין פרק ד משנה יד.

[29] בבלי קידושין  פב ע"ב.

[30] בראשית ג, יט.

[31]  דברים פרק ח, פס' ד, טו-טז.

[32] בראשית ג, כא.

[33]  ראה ב"ר כב, ג.

[34]  תלמוד בבלי שבת ל ע"ב.

[35]  ספורנו בראשית ג, טז.

[36]  בראשית ו, יב.

[37]  ב"ר (אלבק) פרשת בראשית פרשה כח ד"ה מאדם עד בהמה.

[38]  תולדות יצחק בראשית ו, יב.

[39]  בראשית א, כח.

[40]  ישעיהו יא, ז.

[41]  יחזקאל א, ז. וראה ספרי 'הפכים במקרא ובלשון חכמים' עמ' שעז.

[42] תהלים צב, ח.

[43] תהלים צב, יג. וראה ראב"ע שם.

[44]  זוהר כרך ב פרשת יתרו דף פח עמוד ב: "וכלהו שיתא יומין מההוא שלימו מתברכן". וראה ערוך השולחן אורח חיים סימן רפו סעיף ו: "כולם מושכים יניקתם משבת כי היא מקור הברכה ותכלית הימים שבתות".

[45] ראה רבנו שמות לא, יח.

[46] בבלי סוטה מד ע"א.

 [47] ראה רבנו בהקדמת פרשת תצוה.

[48] מסכת אבות פ"ד מ"טז.

[49] בבלי עבודה זרה ג ע"א.

[50] מסכת אבות פ"ד מ"יז .

[51] דברים ז, יב.

[52] יחזקאל לד, לא.

[53]  בבלי יבמות סא ע"א.

[54] פרק י.

[55] ספרי דברים פיסקא שלג ד"ה דבר אחר.

[56] נצח ישראל פרק סג.

[57] ישעיהו מט, כג.

[58] שמות יח, א.

[59]ירמיהו ב, ג.

[60] עמוס ו.

[61] רש"י שם.

[62] יש להעיר שאמנם מצאנו שנמשלו ישראל לצליל לחם שעורים, בספר שופטים ז, יג, אלא כבר מעיר רש"י שם (ו, יג) שפסח היה, ובפסח מקריבין קרבן העומר הבא מן השעורים.

[63] במדבר א, ג.

[64] התבטאות זו מזכירה את דברי התלמוד (שבת קמה ע"ב) בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני – לא פסקה זוהמתן.

[65]תנחומא פרשת במדבר סימן יט.

[66] שמות טו, ז.

[67] עובדיה א, יח.

[68] תהלים פג, יד.

[69]  בראשית לו, לא.

[70] זוהר כרך ב (שמות) פרשת משפטים דף קח ע"ב.

[71] ספר הכוזרי מאמר א אות מז.

 [72] חגי ב, ט.

[73]  ראה מצודת דוד.

[74]  שמות לח, כא.

[75]  תלמוד בבלי יומא כא ע"ב.

[76]  תלמוד בבלי סוכה נא ע"ב.

[77]  שם מ, לו.

[78]  שמות מ, לד.

[79]  ספורנו שם.

[80]  ראה אור החיים שמות יב, מב: "ה' נסים מופלאים שזמנם לילה זו. א, בימי אברהם כשהכה את ד' מלכים (שמות יד, טו) ויחלק עליהם לילה. ב, ביציאת מצרים דכתיב (פסוק כט) ויהי בחצי הלילה. ג, בימי חזקיה כשהכה גבריאל מחנה סנחריב דכתיב (מ"ב יט) ויהי בלילה ההוא. ד, בימי מרדכי ואסתר (אסתר ו) בלילה ההוא נדדה שנת המלך. ה, גאולה העתידה".

[81]  מיכה ז, טו.

[82]  מעייני הישועה פרק י.

[83]  ראה מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מסכתא דשירה פרשה ג: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל".

[84]  ראה תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק א דף ב ה"א: "כך היא גאולתן של יש' בתחילה קימאה קימאה, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת".

[85]  שמות יב, יא.

[86]  דברים טז, ג.

[87]  ספורנו שם.

[88]  מהר"ל, ספר גבורות ה' פרק נא.

[89]  ראה מכילתא דרבי ישמעאל בא – מסכתא דפסחא פרשה ה: "מכל מצות נתן להם הקדוש ברוך הוא שתי מצות: דם פסח ודם מילה, שיתעסקו בם כדי שיגאלו".

[90]  מהר"ל, נצח ישראל פרק מז.

[91]  כלי יקר שמות יב, יא.

[92]  ראה זוהר חדש יתרו ל"ט ע"א.

[93]  בני יששכר מאמרי חודש ניסן מאמר ח – מצות תאכל ד"ה ובזה.

[94]  ספר מעייני הישועה פרק מה.

[95]  תלמוד בבלי ראש השנה יא ע"א.

[96]  ישעיהו כז, יב.

[97]  ישעיהו נד, ג.

[98]  ישעיהו נב, יב.

[99]  מכילתא דרבי ישמעאל בא – מסכתא דפסחא פרשה ז ד"ה וככה תאכלו.

[100]  שמות רבה (וילנא) פרשת בא פרשה יט.

[101]  רמב"ן שמות יג, כא. וראה גם בני יששכר מאמרי חודש ניסן מאמר ד – טיול בפרדס, דרוש א ד"ה ד"א מה.

[102]  שמות טו, ג.

[103]  שמות כג, כג.

[104]  אלשיך.

[105]  מלבי"ם.

[106]  ראב"ע.

[107]  שם.

[108]  שמו"א ג, יז.

[109]  שמות לג, יג.

 [110] בני יששכר מאמרי חודש ניסן מאמר ח – מצות תאכל ד"ה ובזה.

[111]  מאמרי הראי"ה, מאמר 'פסח מצרים ופסח לעתיד', עמ' 164.

[112]  כלי יקר שם.

[113]  ישעיהו כו, א.

[114]  ישעיהו ל, כט.

[115]  ראה שהש"ר (וילנא) פרשה א ד"ה ג בנות ירושלים.

[116]  בני יששכר מאמרי חודש ניסן מאמר ז – פיסחא והלילא ד"ה וכיון.

[117]  שיר השירים ב, ט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>