מעשה בחד גדיא

בס"ד

 מעשה בחד גדיא

עיון במשנתו של רבנו בחיי ב"ר אשר

  א.    הפולחן לכוחות הטבע

 ב.    תועבת מצרים

ג.     פרות קדושות

ד.     מרעה הצאן

ה.    עשתרות

ו.       שה פזורה ישראל

ז.      חטא העגל

ח.    טלה וגדי

ט.    מאבק באלילות

 

הפולחן לכוחות הטבע

בימי קדם ייחסו אלהות לכוחות הטבע השונים, לגלגלים, לכוכבים ולמזלות, לשדים, ועוד. ככל שרבו כוחות הטבע, כך רבו מיני האלים והאלילים. במגוון האלים היו גם האש והרוח[1], שלרוב דקות החומר שלהם, ייחס אף המקרא להם שם 'אלהים', כגון: "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם"[2], וכן: "וַתֵּרֶד אֵשׁ אֱלֹהִים מִן הַשָּׁמַיִם"[3], או כגון "אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם"[4]. אחר אותם כוחות נמשכו עובדי האלילים, "כדי שתחול עליהם ריבוי הטובה וההצלחה, ויגבר מזלם לפי דעתם"[5].

במקרים רבים ייחסו אלהות גם לבעלי חיים, יצרו פסילים בדמות בעלי החיים, וייחסו להם כוחות טמירים. כך למשל, כאשר נלקח ארון ברית ה' ע"י הפלישתים, לקו הפלישתים בטחורים, ואותה מכה עשתה בהם שמות. אפשר שלקו במגפה זו על שהיו פוערים עצמם לפעור[6], ולכן לקו בה מידה כנגד מידה. בכדי לפייס את מידת הדין, ובניסיון לבטל את רוע הגזרה, שיגרו הפלשתים לישראל מתנה בעלת ערך מיסטי, פסילים בדמות עכברים, זאת בכדי לכפר על המכה שנראתה להם כעכברים. ברגע שדימו בנפשם שהם נשלטים ביד עכברים, ראוי היה לדעתם, להשתעבד אליהם, ולייחס להם אלהות. כמו שכתוב: "וַיֹּאמְרוּ מָה הָאָשָׁם אֲשֶׁר נָשִׁיב לוֹ, וַיֹּאמְרוּ מִסְפַּר סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים חֲמִשָּׁה טְחֹרֵי זָהָב וַחֲמִשָּׁה עַכְבְּרֵי זָהָב, כִּי מַגֵּפָה אַחַת לְכֻלָּם וּלְסַרְנֵיכֶם"[7]. ומבואר ברד"ק: "כשהיה להם חולי התחתוניות, והיתה יוצאת החלחוליות שלהם בפי הטבעת מתוך החולי, והיו באים העכברים ושומטים את המעי ההוא. ולפי שהיה החולי אחד לסרנים ולעם, אמרו להם הכהנים והקוסמים שיעשו אף בדמות הטחורים חמשה, ובדמות העכברים חמשה, כמספר הסרנים, ויהיו אשם לכפר להם ולהסיר אותו החולי מהם"[8]. והטעם שעשו צלמים בצורת עכברים הוא משום: "כי העפולים היו דומים בצד מה לדמות עכברים"[9].

לפלישתים היה אלוה נוסף בדמות זבוב, כדברי אחזיה בן אחאב: "לְכוּ דִרְשׁוּ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן"[10]. ונקרא האלוה כן משום: "שהיה לו דמות זבוב"[11]. אולם, האלוה העיקרי של הפלישתים היה דגון, וצורתו צורת אדם וצורת דג: "מטבורו ולמטה היה צורת דג, לפיכך נקרא דגון, ומטבורו ולמעלה צורת אדם"[12]. ייתכן שאליל זה שימש סמל הפריון והשפע. אמנם נמצא בתלמוד דוגמא לדג זה: "הדולפנין פרין ורבין כבני אדם. מאי דולפנין? אמר רב יהודה: בני ימא"[13]. ופירש רש"י: "דגים יש בים שחציין צורת אדם וחציין צורת דג"[14]. אלא שהפלישתים הפכו את צורתו, כאמור, לאליל.

כאשר עלה ביד הפלישתים ללכוד את שמשון, שהפיל חיתתו עליהם, הקריבו זבח לדגון: "וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לִזְבֹּחַ זֶבַח גָּדוֹל לְדָגוֹן אֱלֹהֵיהֶם וּלְשִׂמְחָה, וַיֹּאמְרוּ נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ אֵת שִׁמְשׁוֹן אוֹיְבֵינו"[15]. ומאוחר יותר, כאשר ניצחו הפלישתים את ישראל במערכה, ולקחו בשבי את ארון ברית ה', הציבו הפלישתים את הארון על יד האליל דגון: "וַיִּקְחוּ פְלִשְׁתִּים אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ בֵּית דָּגוֹן וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ אֵצֶל דָּגוֹן"[16], לאמר, ניצח אלוהינו את אלוהי ישראל.

צורת האליל, לפי דמיונם, היתה הכח שמסייע להם במלחמתם, ולכן, טבעו על בגדיהם או על חרבם את צורת האליל. כך נמצא שבמלחמת דוד בגלית, אמר הכתוב: "וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה"[17], ובמדרש נתבאר: "למה על פניו, על שום דגון אלהיו שהוא נתון על לבו" [18]. לאמר, המערכה בין דוד וגלית, היא בראש ובראשונה מלחמה אידיאולוגית דתית. ניצחון בשדה הקרב מבטא את ניצחון האל שבשמו נלחמים, וממילא את עליונותו על האלים האחרים. ולכן, כל תבוסה של צבא ישראל לפני אויביהם, משמעותה חילול ה'.

לאחר תבוסת ישראל לפלישתים בגלבוע, נטלו הפלישתים את גוויית שאול ובניו, ותלו אותם לראווה בחומת בית שן: "וַיָּשִׂמוּ אֶת כֵּלָיו בֵּית עַשְׁתָּרוֹת וְאֶת גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן"[19]. במטרה להבליט את ניצחונם על ישראל, ואת עליונות דגון אלוהיהם, לא נחה דעתם עד שהניחו את ראשו של שאול בבית דגון, ככתוב: "וַיָּשִׂימוּ אֶת כֵּלָיו בֵּית אֱלֹהֵיהֶם וְאֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ תָקְעוּ בֵּית דָּגוֹן"[20]. ייתכן שכך היה המנהג בימי קדם. ולכן, כאשר ניצח דוד את גלית הניחו את חרב גלית במשכן נוב: "וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה, הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד"[21]. הטעם לכך: "לפי שהיתה באהל מועד לזיכרון הנס"[22]. לעומת הפלישתים, לעמון שימש הדרקון לאלהות, ואת צורתו חקקו על חרבם. לאמר, סוד כוחנו להילחם נובע מכח המזל והאלוה שדמותו דרקון, כדברי הזוהר: "וכל חרב בני עמון הוה חקיק ביה חויא עקים דיוקנא דדרקון, ואיהו ע"ז דלהון"[23], ומכח הסמל ההוא דימו לנצח את אויביהם.

התופעה של הפולחן האלילי לבעלי חיים היה כה נפוץ, עד שהתלמוד מתאר מספר בעלי חיים אשר שימשו אלוה לעובדיהן: "וְאַנְשֵׁי בָבֶל עָשׂוּ אֶת סֻכּוֹת בְּנוֹת[24], ומאי ניהו – תרנגולת. וְאַנְשֵׁי כוּת עָשׂוּ אֶת נֵרְגַל, ומאי ניהו – תרנגול. וְאַנְשֵׁי חֲמָת עָשׂוּ אֶת אֲשִׁימָא, ומאי ניהו – ברחא קרחא (עז). וְהָעַוִּים עָשׂוּ נִבְחַז וְאֶת תַּרְתָּק, ומאי ניהו – כלב וחמור. והספרוים שרפים את בניהם באש לאדרמלך וענמלך אלהי ספרוים, ומאי ניהו – הפרד והסוס"[25]. לאשורים ולבבלים היתה צורת היונה לאל, כמובא בפסוק: "חֶרֶב הַיּוֹנָה"[26], וביאר המלבי"ם: "ידוע שמלכי אשור ובבל היה להם צורת יונה על דגלם, והיו מיחסים ניצחון המלחמה אל היונה". וכן נמצא גם בתלמוד אודות הכותים שמוצאם מבבל: "דמות יונה מצאו להן בראש הר גריזים שהיו עובדין אותה"[27].

תועבת מצרים

אלילם של המצרים היה טלה, כמו שנאמר: "הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ"[28]. לאור האמור, כיצד יש להבין את הביטוי 'תועבת מצרים', האם כוונת הכתוב לומר שאף המצרים מרחיקים ומתעבים אותו, או שמא שהכתוב עוסק ביראתם של המצרים. לדברי אונקלוס, 'תועבת מצרים' היינו יראת מצרים, וזה לשונו: "ארי בעירא דמצראי דחלין ליה"[29]. גם רש"י בפירושו הראשון כתב כן: "תועבת מצרים – יראת מצרים, כמו, ולמלכום תועבת בני עמון (מל"ב כג, יג), ואצל ישראל קורא אותה תועבה". רש"י הוסיף פירוש נוסף, ולדבריו, 'תועבת מצרים' משמעו דבר משוקץ ומתועב: "ועוד יש לומר בלשון אחר תועבת מצרים, דבר שנאוי הוא למצרים זביחה שאנו זובחים, שהרי יראתם אנו זובחים". כלומר, אם נזבח את הצאן, שמנהג מצרים היה לעבוד להם, הלא ירגמו אותנו. הצאן שימש, אם כן, אלוה למצרים. לדברי רש"י, התיעוב נובע מייחסם של ישראל לעבודת הטלה של המצרים. ולפירושו השני של רש"י, התיעוב הוא של המצרים, בראותם את זביחת הטלה.

פרות קדושות

 

זו גם הסיבה מדוע בספרו 'מורה הנבוכים', מבאר הרמב"ם מדוע ציוותה התורה להקריב דווקא בקר וצאן. לדבריו, מנהג עובדי האלילים היה להשתעבד למיני בעלי חיים. לכן ציותה התורה להקריב אותם מינים עצמם, בכדי להוציא מליבנו כל מחשבת און, ובל נייחס אלהות לאותם בעלי חיים, וזה לשונו: "כבר אמרה התורה, כפי מה שפירש אונקלוס, שהמצריים היו עובדים מזל טלה. מפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן, והיו מואסים רועי צאן, אמר הן נזבח את תועבת מצרים. וכן היו כתות מן הצאב"ה עובדים לשדים, והיו חושבים שהם ישובו בצורת העזים, ולזה היו קוראים לשדים שעירים, וכבר התפשט הדעת הזה מאד. ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זובחים, ולזה היו אוסרים הכתות ההם גם כן אכילת העזים. אבל שחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב עובדי ע"ז, וכלם היו מגדילים זה המין מאד. ולזה תמצא אנשי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל, ואפילו בארצות אשר ישחטו שאר מיני בעלי חיים. ובעבור שימחה זכר אלו הדעות אשר אינם אמתיות, ציוונו להקריב אלו השלשה מינים לבד, מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי, בו יתקרבו אל השם, ובמעשה ההוא יכופרו העונות"[30].

לעומת אונקלוס והרמב"ם, שפירשו שהטלה הוא אליל מצרים, הרשב"ם, שדרכו לפרש על פי פשוטו של מקרא, כתב שהביטוי 'תועבת מצרים' האמור בכתוב, היינו דבר המשוקץ ומתועב בעיני המצרים. המצרים נחשבו בני מעמד העליון, מעמד האצולה, לעומת עמי האזור שתלויים היו במצרים תרבותית וכלכלית. לכן פירש הרשב"ם את המילים 'תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם': "צאן, דבר מאוס היה בעיני מצרים"[31]. ממילא, כל התעסקות בגידול צאן ובקר היתה בזויה בעיניהם. וכך כתב רשב"ם: "ביזוי הוא למצרים לאכול עם אנשי עבר הנהר, כי נבזים היו בעיניהם ואנשי מצרים גסי רוח היו … מבזים היו בעיניהם הרועים, לפי שהצאן היה מאוס בעיניהם"[32]. העיסוק בצאן, היה למעשה ביטוי למעמד נמוך. מצרים שהיתה פאר התרבות הקדומה, לא חפצה ללכלך ידיה בטיפול בצאן. מלאכה מעין זו ראויה רק לעמי המזרח… .

מרעה הצאן

 

אפשר שלאור האמור, כתב רבנו בחיי[33] שמקובל היה בקרב האבות ושבטי ישראל לעסוק במרעה צאן, שיש בה רווח רב ואינה דורשת יגיעה רבה. היות שידעו שעתידים לגלות למצרים, בחרו באמנות זו, כתקנה שמטרתה להרחיק בניהם מעבוד לצאן. אך לא רק מקרב השבטים היו רועי צאן, גם משה, שמואל, שאול ודוד, אליהו ואלישע, ואחריהם נמשכו גם נביאים אחרים שהיו רועי צאן. מלאכה בחברת בני אדם, עלולה לגרור את האדם השלם להמשך לגזל ועבירות שבין אדם לחברו. אולם, מעל לכל, מקום המרעה הוא מקום הראוי להתבודדות ולהשגת נבואה. האדם השלם שמבקש ליחד את מחשבתו, ולהיות דבק בו יתברך, עלול למצוא בחברת בני אדם שאינם מהוגנים, עניינים העלולים להטריד מחשבתו. ועל דבריו ניתן להוסיף עוד, שכוונתם היתה להפריש בניהם מהמצרים ומתרבותם, וליצור מחיצה תרבותית ביניהם למצרים, לבל יתבוללו ישראל במצרים, ויתבטלו באחד ושישים[34]… .

נראה מדברי הראב"ע, שדעתו כדברי רש"י, אונקלוס והרמב"ם, שמנהגם של אנשי הודו בימיו, ואף בימינו אנו, שהם נוהגים ביראה ומייחסים אלהות לבקר. לכן כתב הראב"ע על אמונת המצרים: "כי היה אלהיהם על צורת טלה, כי היו חושבים על מזל טלה שהוא מושל בארצם, ובעבור זה לא היו אוכלים בשר… ולפי דעתי, כי אנשי מצרים בימי משה היו על דעת אנשי לנדיא"ה (הודו) שהם יותר מחצי העולם, וכולם הם בני חם ואינם אוכלים בשר עד היום, גם דם וחלב ודג ובצים, והכלל כל דבר שיצא מן החי, והם מתעבים מי שיאכל אותם. ומלאכה נמאסה בעיניהם לרעות הצאן… ועד היום לא יניחו אדם שיאכל בשר בארצם, ואם אחד מהם יבא בארץ נכריה, יברח מכל מקום שיאכלו בו בשר, ולא יאכל כל דבר שיגע בו אוכל בשר, וכליו טמאים בעיניהם"[35].

ברוח דברים אלו כתב גם הרמב"ן בטעם המצווה שנצטוו ישראל להקריב טלה לקרבן פסח: "טעם המצוה הזאת, בעבור כי מזל טלה בחדש ניסן בכחו הגדול, כי הוא מזל הצומח. לכך ציווה לשחוט טלה ולאכול אותו, להודיע שלא בכח מזל יצאנו משם אלא בגזרת עליון. ועל דעת רבותינו שהיו המצרים עובדים אותו (שמו"ר טז ב), כל שכן שהודיע במצוה הזאת שהשפיל אלהיהם וכחם בהיותו במעלה העליונה שלו. וכך אמרו: קחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים"[36]. מזל הטלה השולט בניסן מבטא שפע ופריחה, והמצרים הפכו כח זה לאלילות. נטילת הטלה לקרבן פסח מבטאת ביטול והשפלה לכל כח ומזל, העומדים כתחליף לאמונה באל אחד.

עשתרות

הרמב"ן בפירושו לתורה, מונה שלושה שנקראו בכתוב 'עשתרות': הרים, צאן, ועבודה זרה: "רבותינו אמרו (חולין פד ע"ב) למה נקרא שמן עשתרות, שמעשרות את בעליהן ומחזקות אותן כעשתרות הללו שהם סלעים חזקים… אבל יתכן שנאמר שהוא שם עדרי הצאן מלשון עושר כדברי חכמים, ועשתרות קרנים היו הרים גבוהים שעליהם מצודות סלעים ידמה אותם הכתוב לקרני הבהמות, … ושם יעלו עשתרות הצאן התיישים והעזים והיעלים וכיוצא בהן, ולכך יקרא עשתרות קרנים, וכן לבעל ולעשתרות (שופטים ב, יג) הע"ז העשויה כצורת הצאן להגין עליהם כפי סכלותם"[37].

דבריו של הרמב"ן מתבארים בדברי רבנו בחיי, ולדבריו, האלהות שייחסו לצאן ולטלה נבעה בשל התועלת המרובה שהפיקו מהם האומות, יותר מכל שאר הבהמות והחיות, שנוחות להכבש, ואינן מזיקות. ולאדם יש תועלת מרובה בצמרן, בחלבן ובבשרן: "מצריים לא היה להם אלוה מצד המזלות, ולא מצד הכוכבים, ולא מצד בריאת העולם, אלא מצד הטובה, שכל המטיב להם היה ראוי אצלם לעבדו, … בעבור שהיתה מגעת להם טובה גדולה מאד מצד הצאן, יותר מכל שאר בע"ח … אבל מין הצאן היה נכבד בעיניהם, וראוי לעבוד צורתו יותר מכל צורת שאר הנבראים, שהאדם צריך לטרוח אחריהם ואין משעבדין בגופן, אלא שמגעת מהן לבעליהן טובה בגיזה, ובחלב ובוולדות, ובשביל זה היה הצאן נכבד בעיניהם, וראוי לעבדו"[38].

לאור האמור יתבאר, שקיימות שתי גישות ביחס לטלה ולבעלי החיים הנעבדין. מחד, היות שהוא אלוה, לכן יש להתרחק ממנו ולירא מפניו, כדעת אונקלוס וסיעתו. מאידך, אפשר שככל שהוא מניב תועלת רבה לאדם, בחלבו, בצמרו, ובבשרו, כך מאדיר אותו האדם, ולא נחה דעתו עד שהופכו לאלוה, כתפיסת הרמב"ן ורבנו בחיי. מעין זה מצאנו גם בדברי הנביאים. בתוכחתו לישראל, מציג הנביא ישעיהו את האמת במערומיה. כיצד זה ייתכן שגולם עץ ישמש מחד לצרכיו של האדם, להסקה ולבישול. מאידך, חציו הנותר, יעבדו ויפסל אותו האדם בידיו, ויהפכו לאלוה הראוי לעובדו: "חֶצְיוֹ שָׂרַף בְּמוֹ אֵשׁ. עַל חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע אַף יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר. וּשְׁאֵרִיתוֹ לְאֵל עָשָׂה לְפִסְלוֹ יִסְגָּד לוֹ וְיִשְׁתַּחוּ וְיִתְפַּלֵּל אֵלָיו וְיֹאמַר הַצִּילֵנִי כִּי אֵלִי אָתָּה"[39]. האמביוולנטיות והניגודיות הקיצונית, לעיתים אין בה די כדי לעורר את האדם, ולפקוח את עיניו לנוכח המציאות האבסורדית.

שה פזורה ישראל

 

אפשר שהטעם להשתעבדות לעשתורת ולטלה, נבעה בשל גורם נסתר, ונקדים ביאור תחילה. ישראל נמשלו לצאן ולשה: "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם אֲנִי אֱלֹהֵיכֶם נְאֻם אֲדֹנָי ה'"[40], וכן: "שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל"[41], ועוד רבים כיוצא בהם בכתוב ובמדרש[42]. יודעים אומות העולם שעתידים הם להשתעבד ולהיות כפופים לישראל[43], אך עיניהם הטעו אותם, "אף על גב דאינהו לא חזו מידי – מזלייהו חזי"[44]. על כן, כח הטלה המופשט, נתפס אצלם מגושם ומוחשי. כפי שאכן אירע בחששו של יעקב להיקבר במצרים: "יעקב אמר שלא יפדו בי המצרים, הם משתחווים לשה, ואני נמשלתי בשה שנאמר (ירמיה נ) שה פזורה ישראל, ובמצרים כתיב (יחזקאל כג) אשר בשר חמורים בשרם, וכתיב (שמות לד) ופטר חמור תפדה בשה"[45]. התפיסה האלילית לפיה כל מופשט טעון ביטוי ואחיזה בעולם הגשמי, הובילה אותם בהכרח לפרשנות המצומצמת והמגושמת, ומטעם זה אמר הכתוב: "כִּי כָּל אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים"[46].

חטא העגל

אמנם, אין תופעה זו חריגה, שהרי גם בחטא העגל מצאנו דבר דומה: "אני רואה אותם שאחר שאבא לסיני ליתן להם את התורה, ואני חוזר בטטראמילין שלי, שהן מתבוננין בו, ושומטים אחד מהן ומכעיסים אותי בו, שנאמר (יחזקאל א) ופני שור מהשמאל לארבעתן, והם מכעיסים אותי בו, שנאמר (תהלים קו) וימירו את כבודם בתבנית שור"[47]. לאמר, יש עולם טמיר, עליון, שם נראים מראות אלקים: "וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם. וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן"[48]. אך תפיסה מצומצמת, עלולה להוביל לקיצוץ נטיעות, ולהידרדרות רוחנית.

לאור האמור, היה מקום לתמוה על אהרון עצמו, כיצד עלה בדעתו לעשות עגל, וכי לא גלוי היה לפניו החיסרון שבדבר? אלא שכוונתו של אהרון היתה לשם ה', ולתועלתם של ישראל בהיותם במקום חרב, במדבר, במקום בו שוררת מידת הדין: "והאמת כי אין מעשה העגל כמעשה הצלמים לקבל רוחניות כוכב או מזל להמשיכו שם, כי הכוונה היתה למעלה מן הכוכבים והמזלות, והוא שכוון אהרן לעשות בעגל גוף מקבל כח אחד מטטראמולין של הקדוש ברוך הוא, והוא שור שבמרכבה שהוא מן השמאל מדת הדין, כדי שיורה להם הדרך, כי המחריב יורה דרך החרבן, וישראל היו במדבר במקום החרבן שהוא מחלק כוכב מאדים… אלא שהיתה כוונתו בקרבנות לשם המיוחד, הוא שאמר: "חג לה' מחר", ולא אמר לאלהים או לעגל, שאם היתה כונתו למדת הדין בלבד היה בזה קצוץ"[49].

אך ישראל, תפסו את כח העגל בצמצום, ולכן עבדו לעגל עצמו: "אבל החטא היה במה שכתוב: "וישתחוו לו ויזבחו לו", כי כוונת אהרן שהיתה בעגל למדת הדין, ושלא להוציאן מרשותו של השם המיוחד, הפכוה ישראל בגוף העגל עצמו כשהיו עובדים אליו, וזהו: (תהלים קו, כ) "וימירו את כבודם בתבנית שור" וגו'"[50].

טלה וגדי

 האצולה המצרית, כאמור, איוותה דווקא בטלה ובצאן לאלוהות, בהיותם הנבחרים מכל בעלי החיים, ורבי התועלת. לכן מצאנו בכמה מקומות, שהקדימן הכתוב לשאר הבהמות: "דרך הכתובים להקדימן מפני שהוא המין הנכבד והנבחר מכל הבהמות, שכן כתוב באברהם: (בראשית יב, טז) "ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר", גם ביצחק כתיב: (בראשית כו, יד) "ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה", גם ביעקב כתיב: (בראשית ל, מג) "ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים", מין הצאן קודם לכל הבהמות"[51].

ייתכן שהשורש לפולחן הטלה נובע ממזל טלה, שהוא ראש לכל המזלות, כמבואר ברמב"ם: "ומראש מזל טלה יתחילו המזלות לנטות מעט מעט ולהתרחק מעל הקו השוה"[52]. ברבות השנים, כאשר ביקשו הצרים על עיר למוטט את חומת העיר הבצורה, נעשה שימוש באיל ברזל, כגון: "וַיַּעַשׂ לוֹ צִדְקִיָּה בֶן כְּנַעֲנָה קַרְנֵי בַרְזֶל"[53]. 'איל הברזל' נקרא בכתוב גם בשם 'כרים', שמשמעו 'איל': "וְנָתַתָּה עָלֶיהָ מָצוֹר וּבָנִיתָ עָלֶיהָ דָּיֵק וְשָׁפַכְתָּ עָלֶיהָ סֹלְלָה וְנָתַתָּה עָלֶיהָ מַחֲנוֹת וְשִׂים עָלֶיהָ כָּרִים סָבִיב"[54], ונתבאר בפירוש המלבי"ם: "אילי ברזל לנגח החומה".

עוצמתו של האיל מתבטאת בקרניו. באופן סמלי ביטאו הקרניים עוז ומלכות, ונמשלו לעטרה בראש מלך. המדרש הולך ומונה עשר קרנות, ומסיים בקרן ישראל, וכולן נתונות היו לישראל. אלא שגרם החטא, והעוז והמלכות ניטלו מישראל וניתנו לאומות העולם: "עשר קרנות הם… של ישראל מניין, וירם קרן לעמו (תהלים קמח, יד), וכולהו הוו נתונות בראשן של ישראל, וכיון שחטאו ישראל ניטלו מהם ונתנו לאומות העולם, הדא הוא דכתיב (זה מה שכתוב): גדע בחרי אף כל קרן ישראל, ומניין שניתנין לאומות העולם, שנאמר ועל קרנייא עשר די בראשה (דניאל ז, כ). לכשישראל עושין תשובה, קרן של חי העולמים גודע אותן, אימתי? לכשיתן עוז למלכו וירם קרן משיחו" (שמו"א ב, י)[55]. השימוש הנפוץ שעשו האומות בקרני הברזל, אפשר שמטרתו היתה לאומית, להציג את מעמדם החדש של האומות כ'ישראל החדשים', Verus Israel, שנטלו את העטרה והמלכות מעל ראשם של ישראל, וחבשו אותה לראשם[56].

ייתכן שקרני ברזל שנועדו לביקוע החומה ולניתוצה, היו חלק בלתי נפרד מהפולחן הדתי לכוחו של הטלה. אולם הפולחן האלילי לא הצטמצם לטלה בלבד, הפולחן כלל גם את הגדי מן העיזים. אפשר שמשם השתלשלה המילה God, שמשמעה אלוה. כך מצאנו גם את המילה 'גדא' בהוראת 'מלאך', למשל: "גדא דהר"[57], וביאר רש"י: "מלאך הממונה על ההרים". או בהוראת מזל, או כוכב צדק: "וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד"[58], וביאר רד"ק: "ואומר ר' משה הכהן, כי הוא כוכב צדק, כי כן נקרא בלשון קדר, והוא מזל שיורה על כל דבר טוב". וכן הוא בפסוק: "הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן"[59], ובתלמוד הובא: "גד אינו אלא לשון עבודה זרה"[60]. ורד"ק כתב: "גד פירושו מזל… ואמר רבי משה כהן שהוא כוכב צדק כי כן יקרא בלשון ערבי". רמז מאוחר לכך נמצא עוד בתלמוד: "ערסא דגדא"[61], ופירש רש"י: "מטה שמייחדים אותה למזל טוב". ואין זה מן הנמנע שמשם נשתלשלה גם המילה 'Good', שמשמעה 'טוב'.

מאבק באלילות

 מקובלים אנו שבטרם תחל מערכה בשדה הקרב הארצי, מתחולל קרב איתנים בעולם העליון, בין המזלות של האומות, ו"לעולם אין הקדוש ברוך הוא נפרע מאומה תחילה, עד שיפרע משרה שלמעלן"[62]. כאשר נצבו זה לעומת זה בשדה המערכה, ישראל לקראת עמלק, נשא משה ידיו למרום בתפילה: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק"[63]. הטעם למעשה זה הובא בדברי רבינו: "ובאותה שעה רפו ידי הכחות המקטרגים ואין כח לאחד מהם לקטרג, ואז היו ישראל נוצחים ומתגברים"[64].

גם המאבק באלילי מצרים, החל ברכישת יוסף את המקנה והצאן של מצרים: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף"[65]. הצאן איבד את מעמדו כאליל, והפך לחפץ שיש למסור תמורת התבואה.

לא בכדי נצטוו ישראל ליטול לקרבן פסח טלה או עז: "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ"[66]. עקירת שם אלהים אחרים ממצרים, ומשאר הדתות והאומות, יש בכוחה לסלול את הדרך לתיקון העולם במלכות שדי. אזי אז, "יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון"[67]. ייתן ה' ויקויים בנו: "וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ"[68], אמן.


[1] ראה רבנו בחיי ויקרא יא, ב.

[2] בראשית א, ב.

[3] מל"ב א , יב.

[4] איוב א, טז.

[5] לשון רבנו בחיי ויקרא יא, ב.

[6] ראה בבלי סנהדרין ס ע"ב: "הפוער עצמו לבעל פעור – זו היא עבודתה".

[7] שמואל א פרק ו, ד.

[8] רד"ק שמואל א פרק ו פסוק ד.

[9] שם.

[10] מל"ב א , ב.

[11] תוספות מסכת שבת פג ע"ב.

[12] רד"ק שמו"א ה, ד.

[13] בבלי בכורות ח ע"א.

[14] רש"י שם.

[15] שופטים טז, כג.

[16] שמו"א ה, ב.

[17] שמו"א יז, מט.

[18] ויקרא רבה (מרגליות) פרשה י ד"ה [ז] ויפל על .

[19] שמו"א לא, י.

[20] דברי הימים א י, י.

[21] שמואל א כא, י.

[22] רד"ק שם.

[23] זוהר כרך ב (שמות) פרשת משפטים דף קז ע"א.

 [24] מל"ב, יז, ל-לא.

[25] בבלי סנהדרין סג ע"ב.

 [26]  ירמיהו מו, טז.

[27]  בבלי חולין ו ע"א.

[28] שמות ח, כב.

[29] אונקלוס שם.

[30] ספר מורה הנבוכים חלק שלישי, מו.

[31] רשב"ם שמות ח, כב.

[32] רשב"ם בראשית מג, לב.

[33]בראשית מו, לב. ושמות ג, א.

[34] לאחר שכתבתי כן, מצאתי בספר האמונה והבטחון (פרק יח, עמ' תו) שכתב: "מאשר ידעו אבותינו שעתידין ישראל להיות משועבדין למצרים, בחרו לרעות הצאן כדי להיות רחוק בעיניהן עבודת צורת הצאן, כמו שהמצרים עובדים צאן".

[35] אבן עזרא שמות (הפירוש הארוך) ח, כב.

[36] רמב"ן שמות יב , ג, והביאו רבנו בחיי שמות יב, ז.

[37] רמב"ן דברים א, ד, והביאו רבנו בחיי בפירושו שם.

[38] כד הקמח ערך פסח.

[39] ישעיהו מד, טז-יז.

[40] יחזקאל לד, לא.

[41] ירמיהו נ, יז. והטעם לדבר מדוע נמשלו ישראל לשה, נמצא במדרש ויקר"ר (וילנא) פרשה ד ד"ה ו תני חזקיה: "תני חזקיה (ירמיה נ) שה פזורה ישראל נמשלו ישראל לשה מה שה הזה לוקה על ראשו או בא' מאבריו וכל אבריו מרגישין כך הן ישראל, אחד מהן חוטא וכולן מרגישין". וראה רבנו בחיי בראשית כב, יג, שם ביאר מדוע נקראו ישראל 'אילת השחר'.

[42] כגון אסת"ר (וילנא) פרשה י, יא: "אנדריאנוס קיסר אמר לו לר' יהושע גדולה היא הכבשה שעומדת בין שבעים זאבים, אמר לו גדול הוא הרועה שמצילה ושוברן לפניהם".

 [43] ראה למשל ישעיהו מט, כג: "וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ", ועוד רבים.

[44] ראה בבלי מסכת סנהדרין דף צד ע"א.

[45] ב"ר (וילנא) פרשת ויחי פרשה צו.

[46] תהלים צו, ה. וכן בדבה"י א, טז, כו.

[47] שמו"ר (וילנא) פרשת כי תשא פרשה מב. וראה על כך עוד ברבינו בחיי ויקרא ד, כא, ותיקוני זוהר תקונא שבעין דף קכו עמוד א.

[48] יחזקאל פרק א, י.

[49] רבינו בחיי שמות לב, ד.

[50] שם.

[51] רבינו בחיי בראשית לב, ו.

[52] רמב"ם הלכות קידוש החודש פרק יט, ה"ד.

[53] מל"א כב, יא.

[54] יחזקאל ד, ב, וכן שם כא, כז.

[55] איכה רבה (בובר) פרשה ב ד"ה [ג] גדע בחרי.

[56] מעניין לציין שהלוחמים הוויקינגים חבשו לראשם כובע עם קרניים.

[57] תלמוד בבלי חולין מ ע"א.

[58] בראשית ל, יא.

[59] ישעיהו סה, יא.

[60] תלמוד בבלי שבת סז ע"ב.

[61] תלמוד בבלי מועד קטן כז ע"א.

[62] מדרש שמואל (בובר) פרשה יח.

[63] שמות יז, יא.

[64] רבינו בחיי שם, יב.

[65] בראשית מז, טז.

[66] שמות יב, ה.

[67] מתוך תפילת 'עלינו לשבח'.

[68] שמו"א ב, י.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>