על שקיעה בטיט עבה ועל זריחה ‏בארץ ישראל- עיון במדרש

א.  הקדמה

המעיין בקורות הימים יראה שבכל דור ודור ניצבו דמויות הוד ומופת, שהדריכו את האנושות וקבעו את צביונו. מאידך, היו גם דמויות שליליות בעלי השפעה רבה שגררו רבבות אחריהם אל עבר פי פחת, ולתהומות של אבדון.

במקרים רבים קיימים [1]יחסי גומלין בין מצב הדור וערכיו ובין מנהיגיו.

כך אמרו חכמים על דור השופטים: "[2]א"ר יוחנן, מאי דכתיב: (רות א') ויהי בימי שפוט השופטים? דור ששופט את שופטיו, אומר לו: טול קיסם מבין שיניך, אומר לו: טול קורה מבין עיניך; אמר לו: (ישעיהו א') כספך היה לסיגים, אמר לו: סבאך מהול במים". מאחר שאנשי הדור נהגו כראות עיניהם, ככתוב: "[3]בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה", באותה במידה נקטו גם מנהיגיו.

בודדים הם ענקי הדורות שהטביעו את חותמם על פני דורות רבים, עד שבני אנוש רבים התחנכו לאור מידותיהם ודרכם. כאלה היו אברהם ושרה: "[4]אברם הוא אברהם, בתחלה נעשה אב לארם, ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו. שרי היא שרה, בתחלה נעשית שרי לאומתה, ולבסוף נעשית שרה לכל העולם כולו".

המשנה במסכת אבות מציינת שעשרה דורות הפרידו בין אדם לנח , וכן מנח עד אברהם, "[5]עשרה דורות מאדם עד נח להודיע כמה ארך אפיים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהן את המבול. עשרה דורות מנח עד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקיבל עליו שכר כולם".


ב. פרי וקליפה

דילוגים בהסטוריה האנושית על פני עשרה דורות מלמדת על שפל ערכי ומוסרי במצב הדור. שפל זה מוצא את ביטויו בכתוב, כאשר בכל דור נזכרת דמות מופת בודדת, וכל שאר ההמון לא נקראים בשם, אלא בתיאור סתמי של: "בנים ובנות", וכמו שכתוב לדוגמא:"[6] ויהיו ימי אדם אחרי הולידו את שת שמנה מאת שנה ויולד בנים ובנות".

ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי ממשיל תופעה זו של דמויות מרכזיות שהמשיכו את העניין האלוקי בעולם, לעומת שאר ההמון, ליחס שבין [7]פרי לקליפה. מאידך, כאשר מגיעה התורה לעסוק באישיותו של אברהם, ובדמותם של האבות , מבארת ומפרטת באריכות כל פרט ופרט. המדרש נותן את דעתו לתופעה זו, וז"ל:"[8]ולמה נתעסק הקב"ה מתחלה ביחוסיהן של אומות העולם, משל למלך שהיה לו מרגלית מושלכת בתוך העפר ובתוך הצרורות הוצרך המלך לפשפש בעפר ובצרורות להוציא את המרגלית מתוכן, כשהגיע המלך למרגלית הניח את העפר ואת הצרורות ונתעסק במרגלית, כך נתעסק הקב"ה בדורות לשעבר וכללן ומניחן אדם שת אנוש קינן מהללאל ירד וגו' (דברי הימים= א א) וכן בעשרה דורות השניים שם ארפכשד שלח וגו' והתינוק נוטל את הספר וקורא עשרה דורות מאדם עד נח בבת אחת כשהגיע לעשרה דורות שמנח ועד אברהם כמו כן קוראם בבת אחת כשהגיע למרגליות אברהם יצחק ויעקב התחיל מתעסק בהן".

גדול היה אברהם וגדולה היתה השפעתו על בני דורו ועל דורות רבים אחריו, עד ש[9]המליכו אותו האומות עליהם, והיה הוא ושרה [10]מגיירים את האנשים והנשים. דווקא משום כך מתעצמת התמיהה מדוע העדיף הכתוב את נח, וזיכה אותו בתארים צדיק ותמים, ככתוב: "[11]נח איש צדיק תמים היה בדורותיו". בעוד שלאברהם עצמו התואר תמים היה בגדר דבר מצווה, שאיפה, ומשימה שעליו למלאה. ככתוב: "[12]ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ידוד אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים".

ג. הנסיון המזכך

מקובלים אנו שאם באו נסיונות לאדם, סימן הוא שיש בכוחו וביכולתו לעמוד בהם. לכל אדם באשר הוא מזמנים את נסיונותיו לפי מעלתו ומדרגתו, כדרך שנאמר במדרש: "[13]תני ר' ישמעאל לפום גמלא שחנא", היינו , לפי כוחו של הגמל ניתן להעמיס עליו משא. הנסיון לאדם יש בו גם גורם מזכך ומשבח, כנזכר במדרש: "[14]זשה"כ ה' צדיק יבחן (תהלים יא) אמר רבי יונה הפשתן הזה כל זמן שאתה כותש עליו משתבחת, אימתי כשהוא יפה אבל כשהוא רע אתה כותש עליו והוא מתפקע, כך אין הקב"ה מנסה אלא לצדיקים, א"ר יהודה בר שלום היוצר הזה אינו מקיש על כלי וקנקן רעוע שלא ישבר, ובמה הוא מקיש על הבריא, כך אין הקב"ה מנסה לרשעים אלא לצדיקים שנאמר ה' צדיק יבחן, א"ר אלעזר לבעל הבית שיש לו ב' פרות אח' כחה יפה ואחת כחה רע, על מי הוא מטיל את העול לא על אותה שכחה יפה הוי אומר ה' צדיק יבחן, לכך נאמר והאלהים נסה את אברהם". על אברהם הוטל לעמוד בעשרה נסיונות ועמד בכולן, ואילו ביחס לנח נאמר במדרש:"[15]א"ר יוחנן נח מחוסר אמנה היה".

[16]מלבד זאת, ביחס לאברהם לא נזכר התואר צדיק כלל. כמו כן ההליכה שנזכרת בנח משמשת בלשון עבר, והולמת את המילה "היה" שמציינת גם היא לשון עבר, לעומת התהלך גבי אברהם שמציין לשון ציווי, כפי שהמילה "והיה" (ו' בסגול, ה' בשווא, י' בצירה) מציינת ציווי.

המדרש מתייחס לפערים בין אברהם לנח, ומנסה לפי פשוטו של מקרא ובעזרת רמזים בכתוב למתן ולצמצם את הפער ביניהם, ובסופו של דבר אף להטות את הכף לטובתו של אברהם, בהראותם שכל אותם תארים שהתייחד בהם נח אינם באים לשבח דווקא, אלא יש בהם צד של גנאי.

לעיתים, בשינוי לשון הכתוב או בחסור ויתור [17]במילה אחת גנוז וצפון כל ההבדל.

ד.  מה בין המילה "את" למילה "לפני"

שני פסוקים המתייחסים לדמויותיהן של אברהם ונח, פותחים צוהר על מעלתן ועל יחס האלוה אליהן. כתוב אחד שעוסק בנח נאמר בו: "[18]את האלוקים התהלך נח", וכתוב שני שעוסק באברהם נאמר בו:"[19]וירא ד' אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים". דווקא הבדלים דקים ומילות יחס שונות הם הם שמשקפות את גודל הפער בין הדמויות.

ולעניינו, מה בין המילה "את" למילה "לפני" ?

על  כך ניתן ללמוד עוד מהמשך דברי המדרשים המובאים להלן:"[20]את האלהים התהלך נח, ר' יהודה ור' נחמיה, ר"י אמר משל [21]לשר שהיו לו שני בנים א' גדול וא' קטן אמר לקטן הלך עמי ואמר לגדול בא והלך לפני, כך אברהם שהיה כחו יפה (בראשית יז) התהלך לפני והיה תמים, אבל נח שהיה כחו רע את האלהים התהלך נח, ר' נחמיה אמר משל לאוהבו של מלך שהיה משתקע בטיט עבה, הציץ המלך וראה אותו אמר ליה עד שאתה משתקע בטיט הלך עמי, הדא הוא דכתיב את האלהים התהלך נח, ולמה אברהם דומה לאוהבו של מלך, שראה את המלך מהלך במבואות האפלים, הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון, הציץ המלך וראה אותו, אמר לו עד שאתה מאיר לי דרך חלון, בא והאיר לפני, כך אמר הקב"ה לאברהם עד שתהא מאיר לי [22]מאספוטמיא ומחברותיה בא והאיר לפני בארץ ישראל הדא הוא דכתיב (בראשית מח) ויברך את יוסף ויאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו וגו'".

בכדי לבאר את דברי המדרש, ועל מנת לעמוד על השוני שבין המילה "את" למילה "לפני", נעיין תחילה בשני מקורות נוספים.

בפרשת בלק נאמר: "[23]ויאמר אלהים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאר את העם כי ברוך הוא". ובהמשך הפס' נאמר:"[24] ויבא אלהים אל בלעם לילה ויאמר לו אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה. ויקם בלעם בבקר ויחבש את אתנו וילך עם שרי מואב. ויחר אף אלהים כי הולך הוא". והדבר תמוה, אם אמר לו ד' לבלעם שלא ילך עמהם מדוע נתן לו אח"כ רשות ללכת, ועוד, אם נתן לו רשות רשות ללכת מדוע חרה אף ד' בבלעם ?

על כך השיב [25]הגר"א, וז"ל :"יש חילוק בין תיבת עם או עמו, ובין תיבת את או אתו. כי תיבת "עם" תורה השווי בדבר ההוא, ופעולת שניהם על כוונה אחת ממש…. אך תיבות "את" או "אתו" תורה שהגם שהם עושים זה הדבר ביחד, אך לא על כוונה אחת ולבם אינם שווים, שכל אחד יש לו כוונה אחרת בדבר ההוא. או כשאפילו שניהם עושים על כוונה אחת , אך שהדבר פועל והשני נפעל , אז שייך לשון "את" או "אתו". וכו' עיי"ש.

מתוך דברי הגר"א אנו למדים שהמילה "עם" מלמדת על מעין הזדהות בין שני הולכים, שהולכים למטרה אחת משותפת, וכפי שהדבר מוצא את ביטויו גם במדרש:"[26]וילך עם שרי מואב, ללמדך שהיה שמח בפורענות של ישראל כמותם". לעומת זאת, המילה "את" מלמדת על מציאותם של עיקר וטפל, וכאשר מורה ד' לבלעם שילך "איתם", כוונת האלוה לומר לו שיהיה כטפל הנספח לשליחי בלק, ולא יהיה שותף בכוונותיהם הזדוניות.

בדרך זו יש לבאר גם את דברי התלמוד: "[27]את בשרו – את הטפל לבשרו… כדתניא: שמעון העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני, היה דורש כל אתים שבתורה. כיון שהגיע (דברים י) לאת ה' אלהיך תירא – פירש. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל אתים שדרשת מה תהא עליהן? – אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ודרש: את ה' אלהיך תירא – לרבות תלמידי חכמים". לדעת שמעון/ נחמיה העמסוני המילה "את" מלמדת על דבר נוסף הנטפל ללימוד העקרי, והמקבל את תוקפו דווקא מתוך היותו [28]סמוך לעיקר.


ה.  אברהם ונח

לאור האמור, נראה שהמדרש כוון את דבריו על פי פשוטו של מקרא הגנוזה במילה "את", "את האלקים התהלך נח", שנח נמשל במדרש לקטן, לטף שנטפל לאביו ומהלך איתו.

 אולם, אברהם שכוחו יפה, אין צריך [29]סעד לתמכו, אין הוא פסיבי ונפעל, אלא יש בכוחו ללכת [30]בכוחות עצמו. אברהם הוא דמות אקטיבית, פועלת, המנסה להתמודד עם המציאות ומבקש הוא לקדש ולטהר אותה.

שמא ניתן לראות במצוות המילה שניתנה לאברהם אבינו דווקא, חלק מאותה תפיסה שיש לראות בעולם יצירה שאינה מושלמת, שעל האדם בכוחו ובחכמתו להשלימה[31]. נח לעומת אברהם [32]נולד מהול, פאסיבי, נפעל ע"י הקב"ה. לכאורה אין הוא אמור לעשות דבר בכדי להביא את עצמו לידי השלמה, ואילולא היה ד' בעזרו היה שוקע נח בטיט עד חוטמו ועד בכלל. במילים אחרות, השוני בין דמותו של אברהם לבין זו של נח בא לידי בטוי בכל רבדי המציאות, החל מהשוני הפיזי- גופני, וכלה בשוני הפונקציונלי בתיקון העולם במלכות ש-ד-י.

במדרש זה הפותח בדברי ר' יהודה הדורש בגנותו של נח יש משל אחד, שבו באים לידי בטוי אישיותם של אברהם ונח בדמותם של בן קטן ובן גדול. לעומת זאת, בדברי ר' נחמיה קיימים שני משלים, בהם מתגלה נח כאוהבו של מלך שהיה משתקע בטיט עבה, ואברהם מתגלה כאוהבו של מלך שהאיר למלך שהיה מהלך המבואות האפלים. אך אם נתבונן היטב נראה שאת פישרם של המשלים נמצא דווקא במשל אודות אברהם, ואילו המשל הראשון, אודות נח, לא מבאר את דבריו, ומותיר את הקורא להשלים את הנמשל בעצמו, ולזהות את הטיט העבה עם מצבו הרוחני והמוסרי של הדור בו שרוי נח.

אם ננסה להתחקות אחר מודלים של מדרשים, של מילות יסוד, של תרבות חומרית ורוחנית שעמדה לפני הממשל בכתיבת המדרש, אזי נוכל במידה מסויימת לצפות את דבריו, או לכל הפחות לרדת לעומקו של המשל ולמסר שמנסה הוא להביע.

ככל שהקורא יהיה מודע לאוירה ולתרבות של הממשל בעת כתיבת המשל, יהיו נהירין לו גם קשרים סמויים למקורות מקבילים אחרים. מלבד זאת, יש לברר האם המדרש השתמש במטבעות לשון הלקוחות מהתנ"ך, כמו שמצוי במדרשים רבים אחרים, ומהו הקונטקסט שבו נאמרו הפס' ?

בכדי להדגים על תכנים אלו במדרשנו, ננסה לעמוד תחילה על השאלות הבאות:

1. מה ביקש הממשל לומר כאשר השתמש במשל השר או המלך ?

2. מה המקור לשימוש במשל הטיט העבה ?

3. מדוע בחר עורך המדרש במשל של "מבואות אפלים", שמתוכם האיר אברהם אבינו?

4. האם במדרש "מוצפן" פסוק בעל מסר משמעותי להבנת המדרש ?

השימוש בדגם יסוד רווח מאוד במדרש, כדוגמת המילים: "משל למלך", שלוקחת את הקורא לעולם דמיוני רחוק, ומחזירה אותו לקרקע המציאות כאשר המסר והפרשנות מיושבים בדעתו. השימוש בדגם של מלך יש בה משום הבעת כבוד לנושא המדרש, ובפרט אם הכוונה במדרש למלכו של עולם, הקב"ה.

ו.  בין בבל לארץ ישראל

במקרים רבים כאשר מבקשים חכמים לדון על בבל וחכמיה, ובפרט אם מנסים להשוות בין בבל לארץ ישראל, קיימת עדיפות ברורה לארץ ישראל וחכמיה על פני בבל [33]וחכמיה.

בין בבל וארץ ישראל קיימים הבדלים אקלימיים וטופוגרפים, ומאחר שבבל שוכנת לשפת הנהרות פרת וחידקל, אדמתה לחה ולכן היא דשנה ופוריה, כמו שנזכר בתלמוד:"[34]אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב (ירמיהו נ"א) שוכנת על מים רבים רבת אוצרת. מי גרם לבבל שיהו אוצרותיה מלאות בר – הוי אומר מפני ששוכנת על מים רבים. אמר רב: עתירה בבל דחצדא בלא מיטרא. אמר אביי: נקיטינן, טובעני ולא יובשני". [35]ביאורם של דברים, עשירה בבל שהיא קוצרת בלא מטר שהרי ניתן לגדל בה יבול בלא מי גשמים. על זה הוסיף אביי ואמר שמוחזק בידינו שאדמת בבל היא טובענית ואינה יבשה, ולכן ראויה לגדל תבואה בכל עת. אף שהמשקעים בבבל מעטים, קרבתה לנהרות משמשת לה בסיס כלכלי איתן. יש להניח שנח עצמו ישב בבבל, ככתוב:"[36]ויהי מושבם ממשא באכה ספרה הר הקדם", מקום המזוהה עם [37]בבל וסביבותיה, ואפשר שלכן נקט הממשל במשל של טיט עבה כאדמתה של בבל. בדרך זו ניתן גם לבאר מדוע זוכה בבל  בתואר המפוקפק: "מבואות אפלים" האמור ביחס למקום מוצאו של אברהם. ייתכן שהפס': "[38]במחשכים הושיבני כמתי עולם" הכתוב במגילת איכה שימש לכך רקע. בבל היושבת בין שתי נהרות, פרת וחידקל, ממוקמת מבחינה טופוגרפית במקום נמוך ביחס לארץ ישראל. מלבד היות אותה [39]ביקעה חשוכה ונמוכה, הייתה בבל סמל לחשיכה מוסרית [40]רוחנית, כמובא בתלמוד:"[41](זכריה ה) ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם ולהנה כנפים ככנפי החסידה ותשאנה האיפה בין השמים ובין הארץ ואמר אל המלאך הדבר בי אנה המה מולכות את האיפה ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: זו חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל". ועוד נאמר שם :"במחשכים הושיבני כמתי עולם, אמר רבי ירמיה: [42]זה תלמודה של בבל".

במשל זה של הטיט העבה משוקעים מוטיבים המצביעים על המתח הקיים בין גוף לרוח, בין צורה [43]וחומר, ובין שמיים וארץ. אין  לך דבר עב, גס, וארצי יותר מהטיט העבה . הטיט העבה מסמל גם את הריחוק מדבר ד', מאחר ורק [44]ארץ ישראל היא ארץ שבה מאיר אור הנבואה, ואין אדם מתנבא אלא בה או בעבורה.

ז.  המבדיל בין אור לחושך

דווקא מתוך עומק החושך והאפילה הבבלית, מתחיל להתנוצץ האור בדמותו של אברהם שעתיד לגאול את העולם. כפי שדווקא מתוך בית פרעה, מרכז התרבות שהיא האנטיתזה לסגולת ישראל, מתגלה ישועה לישראל בדמותו של משה רבינו. ועל כגון זה נמצא במדרש:"[45]… וכן לעתיד לבוא את מוצא ביום שחרב בית המקדש נולד הגואל. הוא שכנסת ישראל אומרים אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחושך ד' אור לי (מיכה ז, ח). וכשחשבתי שאני יושב באפילה, שנאמר במחשכים הושבני כמתי עולם (איכה ג, ו) שם ציוה לי אורה, שנאמר ד' אור לי".

במשל הנזכר בדברי ר' נחמיה, מצטייר המלך כנראה ואינו רואה, המהלך במבואות האפילים, עד שנזקק לאור שיאיר עליו אוהבו. אולם אור הבוקע מתוך חלון הוא מוגבל ומצוצמם. אין הוא יכול ללוות את המלך לאורך כל מסעו, ולכן פונה המלך לאוהבו בבקשה שיבוא להאיר לפניו. בבבל האפילה , גם האור הרוחני אין בו כדי למלא את הנשמה. האור [46]המתוק לעיניים מצוי ונמצא רק בארץ אשר [47]עיני ד' אלוקיך בה.

את המוטיבים שנזכרים ביחס לאברהם, כגון: "אור", "מנהיג" או "מלך", "הציץ", מצאנו במדרש נוסף: "[48]ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו', ר' יצחק פתח (תהלים מה) שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך, אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם". נראה שמסורות שונות של מדרשים שנמסרו על פה, לבשו צורות שונות במהלך הדורות.

כמו כן, אפשר שהפסוק בשיר השירים: "[49]הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלנות מציץ מן החרכים", היווה במידה רבה את הבסיס הרעיוני, את התשתית, לדברי הממשל בדברי ר' נחמיה ובדברי המשל לעיל.

בפסוק זה שבשיר השירים המלך הוא רואה ואינו נראה, הוא אשר משגיח מן החלונות, אך מכל מקום אין הוא מזניח את משמרתו, "[50]הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל". זאת לעומת האמור במשל דר' נחמיה, שם לכאורה הסדר הפוך, המלך הוא הנפעל שזקוק לאור ותלוי לאורם של אחרים.

ארץ ישראל, בדברי ר' נחמיה, הוא המקום הראוי וההגון להאיר בו ומתוכו. שם אברהם אבינו יוצא למעשה לפועל. בדרך זו יש להבין גם את מאמר חכמים ז"ל:

 [51]"מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען – ללמדך, שאין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין". המקום בו אתה מממש את חייך, ומוציא את עצמך לפועל, הוא המקום הראוי ביותר לגלות את השכינה ולזכות להתגלותה.

המדרש נקט אם כן שני משלים לכל אחת מהדמויות שתבטא את אישיותה, בנח נקט במשל הטיט ובאברהם נקט במשל המלך המהלך במבואות האפילים. אולם, בנוסח מדרש רבה מהד' בובר קיימת בדברי ר' נחמיה סינתזה בין המשלים. "[52]ר' נחמיה אמר לאוהבו שלמלך שהיה משתקע במבואות אפילים, הציץ המלך וראה אותו משתקע. אמר לו עד שאתה משתקע במבואות אפילים, בא והלך עימי. אבל אברהם למלך שהיה משתקע במבואות אפילים הציץ אוהבו והתחיל מאיר לו דרך החלון. אמר לו עד שאתה מאיר לי דרך החלון בא והאיר לפניי. כך אמר הקב"ה לאברהם אבינו עד שאתה מאיר לי ממספוטמיה ומחברותיה בוא והאיר לפניי בארץ ישראל".

לפי נוסח זה אין השקיעה בטיט אלא במבואות האפילים. נח במקרה זה הוא בבחינת אוהבו של מלך, והמלך נחלץ להושיעו, ואילו גבי אברהם, המלך הוא השוקע באפילה ואברהם הוא זה שמאיר למלך את דרכו.

לנוסח זה, הנמשל קיים רק ביחס למשל על דמותו של אברהם, ואילו גבי נח הנמשל לא קיים כלל, והוא מובן מתוך העיון מכלל המדרש. זאת לעומת נוסח המדרש בתנחומא מהד' הדפוס, שלא בלבד שקיים נמשל במקרה של נח , אלא אף הקדים המדרש את הנמשל למשל: "[53]את האלהים התהלך נח שהיה הקב"ה סומכו שלא ישתקע במעשה דור המבול, משל למלך שהיה לו בן והיה הולך בשליחות אביו והיה לפניו דרך משוקע בטיט והיה המלך סומכו שלא ישקע בטיט, [54]אבל אברהם כתיב בו התהלך לפני ובאבות כתיב האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו שהיו מרווחין (ס"א מדיחין) לשכינה והיו מקדימין והולכין לפניו לעשות רצונו".

במשל זה האמור בתנחומא מצטייר נח כבנו של מלך, ולא כאוהבו של המלך. מאידך, המלך רק סומכו למען לא ישקע בטיט, אך לא נאמר כאן: "הלך עימי", כפי שנזכר במדרש רבה לעיל. אפשר שבכך באה לידי בטוי נימה של שבח לאברהם, שלא די שאינו שוקע בטיט, אלא אף שיש בכוחו להלך לפני השכינה.

בכל המשלים הנזכרים, הופכים מילות היחס "את"- "לפני" המופיעים בכתוב, כ[55]משל [56]לעניינים רוחניים. ייתכן גם שבמילה "לפני" האמורה באברהם רמוזים דברי חכמים ז"ל:" [57]ויעל אלהים מעל אברהם, אר"ל האבות הן הן המרכבה שנא' ויעל אלהים מעל אברהם, ויעל מעליו אלהים (בראשית כה) והנה ה' נצב עליו".

העולה מתוך כל האמור, נח היה אמנם צדיק ותמים, אך בהתאם למדרגתו ולמדרגת  בני דורו, יכול היה נח להיות התקווה של הבריאה כולה ושל האנושות בפרט מהבחינה הפיזית. אברהם לעומתו, צעד שלב אחד קדימה , והיווה למעשה את תקוות הבריאה לעולם אנושי יותר, אלוקי יותר, ומתוקן יותר.


[1] ראה למשל ויקרא פרק ד, ג: "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם", לדעת הרשב"ם פשט הכתוב מלמד שהכהן הגדול גורם לאשמת העם, ואילו ר' עובדיה ספורנו סבור, ע"פ הפשט, שחטא הכהן הגדול נגרם ע"י חטא העם.

[2] תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טו עמוד ב

[3] שופטים פרק יז, ו.

[4] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יג עמוד א

[5] מסכת אבות פרק ה משנה ב.

[6] בראשית פרק ה פס' ד.

[7] השווה לתלמוד בבלי מסכת ברכות דף ו עמוד ב: "ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל אדם שיש בו יראת שמים – דבריו נשמעין, שנאמר:(קהלת י"ב) סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא וגו'. מאי (קהלת י"ב) כי זה כל האדם? אמר רבי אלעזר: אמר הקדוש ברוך הוא: כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה. רבי אבא בר כהנא אמר: שקול זה כנגד כל העולם כולו. רבי שמעון בן עזאי אומר, ואמרי לה רבי שמעון בן זומא אומר: כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה".

[8] מדרש תנחומא פרשת וישב סימן א ד"ה (א) כל מקום

[9] ראה בראשית פרק יד יז: "ויצא מלך סדם לקראתו אחרי שובו מהכות את כדרלעמר ואת המלכים אשר אתו אל עמק שוה הוא עמק המלך. ודברי המדרש על הפס': בראשית רבה פרשה מב ד"ה ה עשו מלחמה,

רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן ששם השוו כל עובדי כוכבים וקיצצו ארזים ועשו לו בימה גדולה והושיבו אותו למעלה ממנה והיו מקלסין לפניו ואומרים שמענו אדוני נשיא אלהים אתה בתוכנו אמרו לו מלך את עלינו, נשיא את עלינו, אלוה את עלינו, אמר להם אל יחסר העולם מלכו, ואל יחסר העולם אלוהו".

[10] ראה בראשית רבה פרשה לט ד"ה יד ואת הנפש: "אמר רבי אלעזר בן זימרא אם מתכנסין כל באי העולם לברוא אפילו יתוש אחד אינן יכולין לזרוק בו נשמה ואת אמר ואת הנפש אשר עשו אלא אלו הגרים שגיירו, ואם כן שגיירו למה אמר עשו אלא ללמדך שכל מי שהוא מקרב את העובד כוכבים ומגיירו כאלו בראו".

[11] בראשית פרק ו פס' ט.

[12] בראשית פרק יז פס' א.

[13] בראשית רבה פרשה יט ד"ה א והנחש היה

[14] מדרש תנחומא פרשת וירא סימן כ ד"ה (כ) והאלהים נסה

[15] בראשית רבה פרשה לב ד"ה ו ונח בן

[16] ראה גם זוהר וירא (ק"ו, א): "ויגש אברהם ויאמר האף תספה וגו', אר"י מאן חמא אבא דרחמנותא כאברהם. תא חזי בנח כתיב ויאמר אלוקים לנח קץ כל בשר וגו' עשה לך תיבת גופר אישתיק ולא אמר ליה מידי".

[17] על הפערים בין אברהם לנח לאור המילה: "בדורותיו" אדון בע"ה בנפרד, ועוד חזון למועד.

[18] בראשית ו, ט.

[19] בראשית יז ,א.

[20] בראשית רבה פרשה ל ד"ה י את האלהים

[21] הילקוט שמעוני מביא את אותו המדרש בשינויים קלים, למשל במקום שר הנוסח: "מלך", וכן הובא במדרש רבה אלבק.

[22] פירש בערוך: בלשון יווני ורומי ארם נהרים שהיא יושבת תוך שני נהרים. מסו פי' תוך, פוטמו נהר בלשון יווני.

[23] במדבר פרק כב, יב.

[24] שם שם כ-כב.

[25] ספר דברי אליהו עה"ת פרשת בלק, עמ' לד.

[26] מדרש תנחומא פרשת בלק סימן ח ד"ה (ח) ויבא אלהי', ובמדבר רבה פרשה כ ד"ה יב ויבא אלהים.

[27] תלמוד בבלי מסכת פסחים דף כב ע"ב.

[28] השווה תלמוד בבלי מסכת שבועות דף מז עמוד ב: "עד הנהר הגדול נהר פרת – שמעון בן טרפון אומר: קרב לגבי דהינא ואידהן. דבי רבי ישמעאל תנא: עבד מלך כמלך". וראה פירש"י שם ד"ה קרב – אם נגעת במשוח בשמן תהא גם משוח בנגיעתו כלומר פרת הוא קטן משלש נהרות שהוא מנוי אצלם לבסוף והנהר הרביעי הוא פרת (בראשית ב) וכאן הוא קורא אותו נהר גדול בשביל שהוא נזכר כאן על שם א"י שהיא חשובה נזכר גם הוא בחשיבות".

[29] ע"פ לשון רש"י בראשית פרק ו פסוק ט ד"ה את האלקים: "נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו".

[30] ראה מזרחי. ריש פרשת נח ד"ה את האלקים.

[31] ראה על כגון זה את דברי מדרש תנחומא פרשת תזריע סימן ה ד"ה (ה) וביום השמיני: " מעשה ששאל טורנוסרופו' הרשע את ר' עקיבא איזו מעשים נאים של הקב"ה או של ב"ו, א"ל של ב"ו נאים, א"ל טורנוסרופוס הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם, א"ל ר"ע לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו אלא אמור דברים שהם מצויין בבני אדם. א"ל למה אתם מולין א"ל אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בני אדם נאים משל הקב"ה. הביא יודע שעל לו ר"ע שבלים וגלוסקאות א"ל אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה ידי אדם א"ל אין אלו נאים יותר מן השבלים, א"ל טורנוסרופוס אם הוא חפץ במילה למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו, א"ל ר"ע ולמה שוררו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו, ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול לפי שלא נתן הקב"ה את המצות לישראל אלא לצרף אותם בהם, ולכך אמר דוד (תהלים יח) כל אמרת ה' צרופה".

[32] ראה מדרש תנחומא פרשת נח סי' ה ד"ה (ה) ד"ה אלה תולדות

[33] ראה למשל תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כד עמוד א: "אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב (זכריה י"א) ואקח לי (את) שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים, נועם – אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה. חובלים – אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה. ואפשר להבין על פי זה מה הייתה ההקנטה שביקש הלל להקניט את החכמים, כדאיתא בתלמוד בבלי מסכת פסחים דף סו עמוד א: "מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם – עצלות שהיתה בכם, שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון". לאמר, עד כמה קטנים אתם בחכמה שנזקקתם לבבלי כמוני, כל זה בא לכם על שלא שימשתם את גדולי הדור די הצורך, ואכמ"ל.

[34] תלמוד בבלי מסכת תענית דף י עמוד א

[35] ע"פ פירוש הרב ע. שטיינזלץ.

[36] בראשית פרק י פס' ל.

[37] ראה בראשית רבה פרשה לז ד"ה ח ויקטן ילד: "ויהי מושבם ממשא, אלעזר בן פנחס אמר מישה, מיתה, מדי חולה, עילם גובבי, גוססות, חבל ימא תכלתא דבבל, צור צייר תכלתא דחבל ימא, רבי יהודה אומר בין הנהרות כגולה ליחוסים, באכה ספרה טפרי, הר הקדם, טורי מדינחא". אף שיש ללמוד ממקומות אלו על המצב הדמוגרפי של ישראל, על התבוללות ועל שמירת היחוס, מ"מ מתוך הדברים למדנו על הזיהוי הגיאוגרפי הנצרך לענייננו.

[38] איכה פרק ג פס' ו.

[39] ע"פ הפס' בבראשית פרק יא, ב:" ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם".

[40] ראה רש"י בראשית פרק ד פסוק טז ד"ה קדמת עדן – שם גלה אביו כשגורש מגן עדן, שנאמר (לעיל ג כד) וישכן מקדם לגן עדן, את שמירת דרך מבוא הגן, שיש ללמוד שהיה אדם שם. ומצינו רוח מזרחית קולטת בכל מקום את הרוצחים". מעניין לברר האם בבל משמשת עיר מקלט עולמי לפושעי הדורות.

[41] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כד עמוד א

[42] ראה חידושי הריטב"א מסכת יומא דף נז ע"א ד"ה אמטול דדיירי, שביאר מדוע "זכה" התלמוד הבבלי לתואר מפוקפק זה.

[43] גם המילה חומר פירושה טיט עבה. ראה למשל פירוש אונקלוס על המילים: "החומר ובלבנים" (שמות א, יד): בטינא ובלבנין.

[44] ראה ריה"ל בספר הכוזרי מאמר שני פסקא יד.

[45] ספרי דאגדתא על אסתר- מדרש פנים אחרים (בובר) נוסח ב פרשה ו ד"ה ויהי אומן את.

[46] ע"פ קהלת י"א, ז.

[47] ע"פ דברים פרק יא, יב: ארץ אשר ידוד אלהיך דרש אתה תמיד עיני ידוד אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה. אולי גם בפס' זה קיים הבסיס הרעיוני לעריכת המדרש.

[48] בראשית רבה פרשה לט ד"ה א ויאמר ה'

[49] שיר השירים פרק ב פס' ט.

[50] תהלים פרק קכא, ד.

[51] תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סד עמוד א

[52] פרשה ל פסקא י ד"ה את האלקים.

[53] מדרש תנחומא פרשת נח סימן ה ד"ה (ה) אלה תולדות. ויש להעיר שבתנחומא בובר לא נזכרים הדברים כלל.

[54] נוסח זה של המדרש דומה לנוסח מדרש הגדול, אלא שבמדרש הגדול הושמט שמו של אברהם, ויש התייחסות לאבות בלבד: "וכן באבות הוא אומר אשר התהלכו אבותי לפניו". היוצא מדברנו מתוך האמור כאן ומתוך האמור לעיל הערה 18 והערה 26, שמדרש הגדול יש בו למעשה, זהות חלקית לכל אחת מהנוסחים.

[55] ראה היינמן יצחק. דרכי האגדה. מסדה. ירושלים. תשי"ד. פרק י"ב.

[56] ראה למשל ר' עובדיה ספורנו עה"פ :"ומשה עלה אל האלקים" (שמות יט, ג)… ומשה עלה והכין עצמו לנבואה.

[57] בראשית רבה פרשה מז ד"ה ו ויכל לדבר


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>