לפסוע בשדרות העיר הקסומה

אילולא הייתה זו מציאות הזויה שעיר ואם בישראל נמצאת חודשים תחת מתקפת קאסמים, הייתה כותרת זו נשמעת מלבבת ומענגת.

המשנה במסכת סוטה מתארת מציאות עתידית עגומה המאפיינת אולי יותר מכל את ההווה: "בעקבות משיחא חוצפא יסגא ויוקר יאמיר… והמלכות תהפך למינות ואין תוכחה. בית ועד יהיה לזנות… ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו".

קולם של יישובי הספר אינו נשמע, וקברניטי המדינה מסירים מעצמם אחריות בטענה שאת הטרור לא ניתן להכניע. אולם, לעומת מחדליה וחוסר האונים של הממשלה ושל העומד בראשה קמים אזרחים הגונים וארגונים רבים של חסד המטים שכמם לשאת יחד בעול עם חבריהם.

על משה רבנו שישב על אבן בעת המלחמה בעמלק מתאר המדרש: "ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה. וכי לא היה לו למשה כסת או כר לישב עליהן, אלא מיכן בזמן שהצבור בצער, שלא יאמר אדם אלך לביתי ושלום עליך נפשי, אלא ישתתף בצערן של צבור".

אין אדם יכול ורשאי להרגיש בשמחה ובשלימות אישית, פיזית ורוחנית, כל עוד הציבור שרוי בצער. אך לא די באמפתיה והזדהות, ואפילו לא בביקורי נימוסין עם מגשים עמוסים מגדים ותשורות בשדרות. יש לדרוש במפגיע מהממשלה להשיב מלחמה שערה, כאן ועכשיו.

המשך התמגנות, התבצרות והשלמה עם המצב מזמינה באופן ברור את החרפת התקיפה על יישובי הספר.

איני יודע אם תהיה זו "ועדת וינוגרד" או וועדה אחרת שתחקור את התבוסתנות הנוכחית, אך משוכנע אני שדווקא מתוך סבך האירועים תצא תשועה גדולה לישראל. וכדברי שמשון בחידתו לפלישתים: "מֵהָאוכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק".

אותם פלישתים ופלשתינאים שמדמים בנפשם לאכול את ישראל, לא זו בלבד שסופם להפוך למאכל אלא שיפלו בידי אחיהם. וכדברי דוד המלך בתהילים: "וְלוֹ הֵכִין כְּלֵי מָוֶת חִצָּיו לְדוֹלְקִים יִפְעָל. הִנֵּה יְחַבֶּל אָוֶן וְהָרָה עָמָל וְיָלַד שָׁקֶר. בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל".

ומעז יצא מתוק… במהרה בימינו.

* פורסם בערוץ 7 :

http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/6674

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>