ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה‏

הקדמה

במהלך חייו מצווה האדם מישראל לקיים מערכת שלימה של מצוות, חוקים וערכים, הן בדברים שבינו ובין קונו, והן בדברים שבין אדם לזולתו.

לאור מקורות רבים עולה, שרבותינו ביקשו להדגיש את המיוחדות שבמצוות תלמוד תורה, ואף את עליונותה על שאר המצוות[1]. אולם, לעיתים על האדם להתמודד עם הדילמה , כיצד ינהג כאשר קיימת התנגשות בין ערכים, וכאשר האחד עלול להתקיים על חשבון חבירו.

במילים אחרות, אף שמצוות ת"ת היא מצווה רבתי, מכל מקום קיימות מערכות נוספות של מצוות, בין במצוות שבין אדם חבירו ואפילו בינו לבין עצמו, שעלולות להיפגע מכך.

אחת הזכויות והחובות האלמנטריות של האדם מישראל היא הקמת מסגרת משפחתית ראויה, בעלת יחסי גומלין תקינים בין אדם לאשתו, ושל שניהם יחדיו מול צאצאיהם.

ההתלבטות בין הקמת משפחה והחובה לשאת בעול הפרנסה, לעומת מצוות תלמוד תורה, נמשכה תקופה ארוכה, ודומה שעד ימינו אנו, בכמה מסגרות בחברה הישראלית, שאלה זו מרחפת עדיין בחלל האויר.

מתוך עיון במקורות, מסתבר  שהנורמות החברתיות התרבותיות והכלכליות משתקפות מבעד לדיעות החכמים בתקופות ובמקומות שונים, ומוצאות את ביטוין בפסיקה ההלכתית בסוגייה זו.


ללמוד תורה ולישא אישה, מה קודם ?

שאלנו כאן מה קודם ? בהנחה שאין מצווה אחת עוקרת לגמרי את חברתה, אלא רק קודמת לה. אם כי קיימים מקרים יוצאים מן הכלל ושאינן מלמדים על הכלל, של חכמים שלא נשאו אישה מתוך שחשקה נפשם ללמוד תורה[2].

נברר תחילה, מה מקום יש לדיון זה בסוגייה שעוסקת בחובות ההדדיות בין אב לבנו ?

אלא שכפי הנראה, כדרכו של התלמוד לציין סוגיות אגב סוגיות אחרות, לכן הואיל ונזכרו שתי הלכות מהברייתא בבכורות[3], 1." ת"ר לפדות את בנו ולעלות לרגל".  2. "ת"ר הוא ללמוד ובנו ללמוד", שעוסקות בדילמות שמתעוררות במסגרת החובות שבין האב לבנו, הזכיר התלמוד הלכה נוספת מאותה ברייתא, אף על פי שהיא אינה מעיקר עניינה של הסוגייה. אלא שמכל מקום דברי התא צוטטו בדיון שסבב סביב השאלה: " ללמדו תורה. מנלן ? ", וכאילו הם חלק אינטגרלי מהדיון בסוגייה.

נעיין תחילה בסוגייה זו בבבלי, ובמקבילה לה בתוספתא דבכורות.

תוספתא(צוקרמאנדל) בכורות פ"ו ה"י

בבלי קידושין כט ע"ב

ללמוד תורה ולישא אישה , לומד תורה ואחר כך נושא אישה . רבי יהודה אומר אם אין יכול לישב בלא אישה נושא אישה ואח"כ לומד תורה.

ת"ר: ללמוד תורה ולישא אשה – ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה, ואם א"א לו בלא אשה – ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה.

לא בכדי נבחרו שתי מצוות אלו, לימוד התורה ונשיאת אישה  זו מול זו, כאשר לכל אחת יתרון וחיסרון על חברתה. מחד, לימוד תורה ללא טירדה ודאגה לעול הפרנסה, ומאידך, נשיאת אישה ההופכת את הלימוד לטהור יותר, וללא הרהורי עבירה.

מעבר למורכבותן של כל אחת מהמצוות בפני עצמה, מופיעות שתי המצוות יחד תחת הכותרת מצווה רבה[4],אשר מותר לכהן ליטמא בשבילן[5], ואשר בעבור קיומן מותר , ואולי אף מצווה למכור ספר תורה[6].

המקור בתוספתא מופיע בשונה מהציטוט בבבלי, בבבלי נאמרו המילים: " ואם א"א לו בלא אשה"- באופן אנונימי, ואילו בתוספתא נאמרה הלכה זו ע"י ר' יהודה.

יש לציין שבכל שלושת הדינים הנזכרים באותה הלכה שבתוספתא, מצאנו שנחלקו ת"ק ור' יהודה, וכאן כאמור הובאו הדברים כדיעה אחת, מבלי לציין את שמו של ר' יהודה.

אפשר שהנוסח הזה  בכתב היד  התקבל עד כדי  כך שבכמה כתבי יד[7] מופיע נוסח זהה, ואפילו בספרות הגאונים, בשאילתות דרב אחאי[8], נזכר נוסח זה הנזכר בדפוס וילנא.

בתגובה לדברי הברייתא, ציין התלמוד את דעתו של שמואל שנראית כחולקת, ואת דברי ר' יוחנן: "אמר רב יהודה אמר שמואל, הלכה: נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה.  ר' יוחנן אמר: ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה". וביישוב המחלוקת אומר התלמוד:" ולא פליגי הא לן, והא להו".

לפי שעה, קשה לקבוע עמדה ברורה בשאלה האם הביטוי "הא לן והא להו" הוא בטוי סבוראי, או אולי דברי אמוראים כלשון סתמא דתלמודא[9]. אך מכל מקום ברור שהתלמוד מציג מקורות שונים מתקופות שונות וממקומות שונים: 1. התוספתא כספרות תנאים ארצישראלית,  2.  שמואל , בן הדור הראשון לאמוראי בבל,  3. ר' יוחנן, בן הדור השני לאמוראי א"י, כורך ועורך את כולם יחד לכלל סוגייה אחת, ולבסוף הוא מכריע להלכה: "הא לן והא להו", בטוי המאוחר לכולם, בלשון ארמית.


הא לן והא להו

בביאור המילים "הא לן והא להו" נחלקו הראשונים. רש"י כתב: "הא לן הא להו – בני בבל היו הולכין וגורסין משניות התנאים בא"י ומתוך שלומדים חוץ למקומם אין צרכי הבית מוטלים עליו נושא אשה דהוה בלא הרהור ואח"כ הולך ולומד תורה.

להו – לבני א"י הלומדים במקומם אם נושא אשה יהו צרכי הבית מוטלין עליו ויבטלוהו".

לדעת רש"י, חכמי בבל שהכריעו בין המקורות התנאיים ומימרות האמוראים סוברים שלבני בבל, ראוי לישא אישה תחילה, ואילו להם, לבני א"י, ראוי שילמדו תורה תחילה. כלומר, המצב האידאלי הוא לשאת אישה ורק אח"כ ללמוד תורה בטהרה, אלא שאילוצים משפחתיים עלולים לגרוע מתלמיד ארצישראלי להתמסר לתלמודו, ולכן יקדים ללמוד תורה.

וכן פירש גם הרשב"ם בבבלי מסכת בבא קמא קמז ע"א, שהמילה "לן" מתייחסת לבני בבל, ששם נערכה הסוגייה ונסדרה, וממילא המסקנה ההלכתית אמורה לשקף את המסורת הבבלית לעומת המסורת הארצישראלית.

ראוי להדגיש שפרשנות זו של רש"י, לייחס את המילה "לן" לבני בבל, ואת המילה "להו" לבני ארץ ישראל , מופיעה בעקביות בכל האיזכורים בבבלי שמופיע הביטוי "הא לן והא להוא" מלבד סוגייתנו,  כגון:  1. ברכות ה ע"ב.   2. שם מד ע"א.  3 . שבת ט ע"ב.  4. יומא כא ע"ב.  5. סוכה לו ע"א.  6. שם מח ע"א.  7. ביצה ה ע"א.  8. שם יד ע"ב.  9. ב"מ קז ע"א.  10. ב"ב קמז ע"א.

הר"ן , אחר הביאו את פירושו של רש"י, כתב :"ואחרים פירשו[10] דבני בבל היו נשותיהם מתעסקות במלאכת הבית ובמשא ובמתן ואפשר לאנשים ללמוד, ומשום הכי לדידהו נושא אישה ואח"כ ילמוד תורה. אבל בני א"י היו נשותיהם מעונגות ואוכלות ואינן עושות, ומשום הכי לדידהו ילמוד תורה ואח"כ ישא אישה". כלומר, מידת הפינוק והרוך של נשות ארץ ישראל בא לידי בטוי בפסיקה ההלכתית בכך שיקדים תלמיד ארצישראלי ללמוד תורה. דבריו שלו של הר"ן קרובים לדברי רש"י, אלא שרש"י לא הזכיר את גורם הפינוק של הנשים.

לפי דבריו אלו של הר"ן, מסתבר שדברי התוספתא  משקפים נורמה תרבותית ארצישראלית קדומה, מאחר וקשה להניח שבתקופה הסמוכה לחורבן  הבית הרשו לעצמן נשות הארץ להתענג.

בעלי התוספות בשמו של ר"ת הקשו על פירושו של רש"י, ולכן פירשו את תשובת התלמוד באופן שונה: "וקשה לר"ת דמשמע דקאמר שמואל דנושא אשה תחלה כדי להיות בלא הרהור ומוקי לה למילתיה בבני בבל [ומעמיד את דבריו בבני בבל] א"כ אכתי איכא הרהור כיון שהולכים ללמוד חוץ למקומן [לכן עדיין קיים הרהור עבירה מאחר שעוזבים התלמידים את ביתם ונשותיהן]. ועוד קשה אחר שנשא אשה היאך יצא חוץ למקומו ללמוד והלא הוא צריך לחזור אחר מזונות אשתו ובניו ובפ"ק דגיטין (דף ו:) אשכחן דשלח רבי אביתר בני אדם הבאים משם לכאן [מצינו ששלח רבי אביתר, שהיה אמורא ארצישראלי בדור השני- שלישי, לבני בבל הבאים מבבל ללמוד בא"י] הם מקיימין בעצמן ויתנו את הילד בזונה ואת הילדה מכרו ביין פירוש שצריכין בניו ובנותיו להתמשכן בעבור מזונותיהן משמע שאין עושים יפה שהולכים ללמוד חוץ למקומן על כן נראה לר"ת איפכא [להיפך] דר' יוחנן דאמר ריחים בצוארו ויעסוק בתורה לבני בבל דיבר שאינו יכול להניח אשתו וילך וילמוד תורה ועוד שהם עניים ושמואל דאמר נושא אשה תחלה לבני א"י אמר שיכולים ללמוד במקומם וגם הם עשירים וטוב לו שישא אשה וילמוד תורה בטהרה ומיהו [ועל כל פנים] פעמים שגם בני א"י היו יוצאים חוץ למקומם לבבל ללמוד תורה אלא רובם היו לומדים במקומם ואין תימה אם שמואל שהיה מבני בבל דמורה לבני א"י שהיו לפניו תלמידים מבני א"י שהיה מדבר להם ור' יוחנן אע"פ שהיה מא"י היה מדבר לתלמידים שלפניו מבבל".

עיקרם של דברי ר"ת שדברי ר' יוחנן והתוספתא עוסקים בבני בבל, ואף ששניהם מקורות ארצישראליים, היות שהיו לפניהם תלמידים בבליים, הורו להם הלכה כפי הראוי להם. ואילו שמואל, החכם הבבלי, מורה הלכה לבני א"י שישבו לפניו. וכדברי התוס' סבר אף הריטב"א, וכפי שכתב: "והנכון כדברי ר"ת ז"ל".

אולם, לעומת ר"ת שפירש את הפס': "ויתנו את הילד בזונה וגו'" (יואל ד), שצריכין בניו ובנותיו להתמשכן בעבור מזונותיהן", פירש רש"י בבבלי גיטין[11]: "ויתנו (את) הילד כו' – שהיו משתהין בא"י ומניחין נשותיהן עגונות ובטלים מפריה ורביה שנקל בעיניהם ילדים וילדות"[12]. כך שגם הראייה ששימשה את ר"ת אינה חד משמעית.

על דברי ר"ת העיר ר' יהושוע השיל ב"ר יוסף חריף בעל ה"פני יהושוע": "ולא ידענא מאי קשיא ליה לר"ת, [איני יודע מה הוקשה לר"ת] דהא ודאי בנשוי לא חיישינן [שהרי בנשוי אין חשש] להרהור לעניין תלמוד תורה, כדאשכחן בר' עקיבא שנשתהא כל הני שנין [כדמצינו בר' עקיבא שנתעקב כל אותם שנים] , ואמרינן נמי [ואמרנו גם כן] בפרק אף על פי התלמידים יוצאין ב' וג' שנים שלא ברשות, וברשות כמה דבעי ניזל. [וברשות רשאין התלמידים לצאת ככל רצונם]. . .  והכי נמי משמע להדיא בשמעתין [וכך ג"כ משמע במפורש בסוגייתנו] דאמרינן בן עשרים שנה ולא נשא אישה כל ימיו בהרהור עבירה, והקב"ה אמר תיפח עצמותיו, א"כ משמע דעיקר הקפידא לעניין הרהור הוא רק לעניין לישא אישה אבל לא שיהא עימה דווקא. וכה"ג אשכחן טובא בפ' אע"פ שהלכו מנשותיהם ונסעו כמה שנים[13] מנשותיהם ללמוד תורה ולא חיישו להרהור עבירה [וכך מצאנו דוגמאות רבות לחכמים במסכת כתובות בפרק אע"פ, שעזבו נשותיהן לכמה שנים ולא חששו להרהור] . ולפי זה לא קשיא נמי מההיא [לא קשה ממעשה האמור] דר' אביתר דפ"ק דגיטין, דבלא פי' רש"י נמי תקשי להו הא דר' אביתר אהא דפרק אע"פ [ אף ללא פרשנותו של רש"י קשה ג"כ ממעשה ר' אביתר על האמור בכתובות, ששם מצאנו שנשאו אישה תחילה ואח"כ יצאו ללמוד]. אע"כ דההיא דר' אביתר שלא ברשות איירי [אלא הכרח לומר שמעשה ר' אביתר אמור דווקא שלא ברשות]. או דאיירי בהנך דאית להו רבה במתא למיגמר מיניה [או שמדובר באותם תלמידים שיש להם רב בעירם ללמוד ממנו]. משא"כ בשמעתין איירי בעניין שמוכרח לילך ולהתרחק [משא"כ בסוגייתנו מדובר שחייב הוא להפליג בכדי ללמוד תורה]. ובלא"ה אתי שפיר טובא למאי דפרישית בחידושי גיטין דהא דר' אביתר גופיה לאו הלכה פסוקה היא". [ובלאו הכי הולמים דברים אלו את שפירשתי בחידושי גיטין , שאף דברי ר' אביתר עצמו לא נקבעו כהלכה פסוקה].

ובהמשך דבריו כתב ה"פני יהושוע": "ודי בזה לקיים פירש"י". כלומר דברי ר"ת אינם מוכרחים, ויש להעדיף את דברי רש"י.

מקור דברי רבינו תם נמצאים ב"ספר הישר"[14]. אולם, המעיין שם יראה שגרעין דברי התוס' אכן נזכרים בדברי ר"ת, אלא שבעלי התוס' הוסיפו על דבריו כהנה וכהנה. וזה לשון רבינו תם שם: "וכן דרך  כל התלמוד בכל הא לן והא להו דבני בבל מודו לבני א"י, ובני א"י מודו לבני בבל, כדקאמרת בפ"ק דשבת… ובקדושין גבי ילמוד אדם תורה בטהרה וריחים בצוארו דר' יוחנן חשיב להו לבני בבל שהם עניים כריחיים בצוארו למי שנושא ואח"כ לומד. וכן שלח ליה ר' אביתר בני אדם העולים משם לכאן ילמוד תורה ואח"כ ישא אישה". בדברים אלו של רבינו תם לא נזכרו קושיות על דברי רש"י, ולא נזכרו הוכחות מלבד מעשה דר' אביתר. כמו כן גם הפרשנות שציינו בעלי התוספות לראייה ממעשה ר' אביתר לא נזכרת בדברי ר"ת. מכל מקום לדידי, יש לדון האם דברי ר"ת שאמר: " דבני בבל מודו לבני א"י", פירושו של דבר שבני בבל פסקו הלכה לבני ארץ ישראל שישבו לפניהם, ולכן שמואל הורה לבני א"י, כהבנת בעלי התו'ס ? האם קיים הכרח לבאר את דברי ר"ת רק באופן זה ? והאם משמעות "מודו" היינו מורים הלכה[15] ?

ר"י הזקן, מבעלי התוספות, התייחס להכרעת התלמוד: "הא לן והא להו" באופן אחר, ואלו דבריו: " ומסתברא דהכי פירושה הא לן שיצרנו מתגבר עלינו , הא להו שמתוך שהם חפצים בתורה אין יצרם מתגבר עליהם. והשתא לא פליגי שמואל ור' יוחנן עם הברייתא".

היוצא מדבריו, שאין מחלוקת בין שמואל ור' יוחנן, ולדעתם יש לשאת אישה תחילה. וממילא דברי ר' יוחנן לא נאמרו כדבר תימה על דברי שמואל, אלא כקביעת הלכה, ואילו תנא דתוספתא סבור שיש להקדים ללמוד תורה.

לאור דברי ר"י הזקן , החלוקה היא לא בין בבל לא"י , אלא בין תקופת התנאים "מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם", לתקופת האמוראים שיצרם מתגבר עליהם.

דבריו של ר"י הזקן מדוקדקים מלשון הברייתא: "רבי יהודה אומר אם אין יכול לישב בלא אישה", או כלשון הבבלי הנמצא תחת ידנו: "ואם אי אפשר לו בלא אשה". כלומר שאין בהקדמת הנישואין ביטוי למצב אידיאלי הרצוי לכתחילה, אלא בהתחשב באילוצים גופניים, מכירה אפילו הברייתא בצורך להקדים את הנישואין ללימוד תורה. ובאומרו: "הלכה", ביקש שמואל לפסוק הלכה כדברי ר' יהודה שיש להקדים לשאת אישה, מאחר שלנוכח המציאות הנוכחית אין אדם יכול לישב בלא אשה.


למשמעותם של דברי רבא ורב חסדא

 

 

לאחר שהכריע בין מנהג בבל למנהג א"י , הביא התלמוד ארבעה מעשים והיגדים שנאמרו מפי אמוראי בבל, אשר החוט המקשר ביניהם הוא חשיבות נשיאת אישה בהקדם. והמאחר בקיום מצוה זו עלול להרהר בעבירה כל ימיו. מאידך נשיאת אישה מבטיחה את שלומו הרוחני של הלומד תורה.

  1. "משתבח ליה רב חסדא לרב הונא בדרב המנונא דאדם גדול הוא [רב חסדא היה משבח בפני רב הונא את רב המנונא, ואומר עליו שהוא אדם גדול], א"ל: כשיבא לידך הביאהו לידי. כי אתא, חזייה דלא פריס סודרא [כאשר בא ראה שאינו פורס סודר על ראשו כדרך הנשואים], א"ל: מאי טעמא לא פריסת סודרא [שאל אותו מדוע אינך פורס סודר] ? א"ל: דלא נסיבנא [ אמר לו כיון שלא נשאתי אישה]. אהדרינהו לאפיה מיניה [הסב רב הונא פניו ממנו], א"ל: חזי, דלא חזית להו לאפי עד דנסבת [ אמר לו אני רואה שאינך רוצה להביט בי כיון שלא נשאתי אישה]. רב הונא לטעמיה [רב הונא לשיטתו], דאמר: בן עשרים שנה ולא נשא אשה – כל ימיו בעבירה. בעבירה סלקא דעתך [וכי עולה על דעתך לומר שהוא עסוק ממש בעבירה]? אלא אימא [אלא תאמר] : כל ימיו בהרהור עבירה[16].
  1.  אמר רבא, וכן תנא דבי ר' ישמעאל: עד כ' שנה, יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע כ' ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו.
  2.  אמר רב חסדא: האי דעדיפנא מחבראי – דנסיבנא בשיתסר [העדיפות שלי על חברי שאין יצר הרע מתגרה בי היא מאחר ונשאתי אישה בגיל שש עשרה] , ואי הוה נסיבנא בארביסר, הוה אמינא לשטן גירא בעיניך [ואם הייתי נושא אישה בגיל ארבע עשרה, הייתי מתגרה ביצר הרע ואומר לו חץ בעיניך] .
  3.  א"ל רבא לר' נתן בר אמי: אדידך על צוארי דבריך [בעוד ידך תקיפה על צוארי בינך, וכל עוד שומע הוא לתוכחתך השיאו אישה], משיתסר ועד עשרים ותרתי [מגיל שש עשרה ועד גיל עשרים ושתיים], ואמרי לה: מתמני סרי עד עשרים וארבעה [ויש אומרים מגיל שמונה עשרה ועד גיל עשרים וארבע]. כתנאי [כך נמצא גם במחלוקת תנאים]: (משלי כב) חנוך לנער על פי דרכו – ר' יהודה ורבי נחמיה, חד אמר: משיתסר ועד עשרים ותרתין [משש עשרה ועד עשרים ושתיים], וחד אמר: מתמני סרי ועד עשרים וארבעה" [משמונה עשרה ועד עשרים וארבע].

העולה מתוך הדברים שאין תמימות דעים בין החכמים בהתייחסות לשאלה מהו הגיל האידאלי לנשיאת אישה, ומהו הגיל המכסימלי שאפילו הלומד תורה אל לו לעבור בלא לשאת אישה.

לדעת רב הונא עד עשרים שנה, מאידך, רב חסדא מתהדר שנשא אישה בגיל שש עשרה, אך לדעתו עדיף מגיל ארבע עשרה, ומשמע שכך ראוי לנהוג כל אדם לכתחילה.

לעומת זאת רבא סבור שיש לשאת אישה עד גיל עשרים, ואפילו אם נשא אישה לאחר מכן, כל ימיו בהרהור עבירה, היות ולמוד הוא בכך מתקופת רווקותו[17]. אך כאשר מדריך רבא את ר' נתן בר אמי, פרק זמן זה נמשך מעבר לגיל עשרים. כלומר , רבא מבחין בין ההדרכה לבן, לבין ההדרכה לאב שמחויב להשיא את בנו אישה.

יש לברר איפוא מה מטרתם של היגדים אלו, והאם מעשים אלו מתבקשים מתוך ההכרעה: "הא לן והא להו".

ברור שלדעת כל אותם אמוראים אין לחלק בין תלמידי חכמים לשאר אינשי, ולכן אף שרב המנונא היה גברא רבה לא רצה רב הונא להביט בפניו, ורב חסדא אמר "עדיפנא מחבראי", משמע משאר תלמידי החכמים. ואפשר שאין במעשים אלו אלא חיזוק להכרעה: "הא לן והא להו", בבחינת "מעשה רב", כיון שכך נהגו האמוראים בבבל.

אלא שאם המסקנה המתבקשת מדברי אמוראי בבל אלה היא שיש להקדים לשאת אישה, ממילא קשה על דברי בעלי התוספות בהבנת דברי ר"ת, שלדעתם שמואל הבבלי מורה הלכה  לבני א"י, ופוסק שהם יקדימו לשאת תחילה אישה, ואילו בני בבל יקדימו ללמוד תורה דווקא, ובכך יאחרו בנשיאת אישה. אולם, לפירושם של רש"י ור"י הזקן ניחא, כל אחד ונימוקו עימו, הן מטעם שמדובר בבבל לפירוש רש"י, ולכן הקדימו אותם האמוראים לשאת אישה, והן מטעם שמדובר באמוראים ש"יצרם מתגבר" לפירוש ר"י הזקן.


סיכום

על משה רבינו אומר הבבלי שעשה שלושה דברים והסכימה דעתו לדעת המקום, ואחד מהם שפירש מאישתו: "תניא: שלשה דברים עשה משה מדעתו, והסכימה דעתו לדעת המקום. פירש מן האשה, ושיבר הלוחות, והוסיף יום אחד. פירש מן האשה – מאי דרש? אמר: ומה ישראל שלא דברה עמהם שכינה אלא לפי שעה וקבע להם זמן, אמרה תורה: (שמות י"ט) אל תגשו אל אשה, אני שמיוחד לדבור בכל שעה ושעה ולא קבע לי זמן, על אחת כמה וכמה. והסכימה דעתו לדעת המקום, שנאמר: (דברים ה') לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, ואתה פה עמוד עמדי[18]"….

כלומר המצב שליווה את ישראל לקראת מעמד נשגב כמתן תורה , ומתוך כך היה עליהם לפרוש מנשותיהם, הפך לשיגרה בחייו של משה, ולכן מבין הוא מדעתו שיש לפרוש מאישה בכדי להידבק בשכינה.

להבדיל ממשה רבינו שפרש מאישתו, מצווה האדם מישראל לשאת אישה ולספק לה את כל צרכיה. אולם, עול אישה ובנים עלולים לגרוע מתלמודו . מאידך, לימודו עתה יהיה בטהרה ונקי מהרהור.

בסוגייתנו עסקנו במתח שבין לימוד תורה ונשיאת אישה, והסקנו שמבין ריסי עיניהן של רבותינו הראשונים ניכרים נורמות כלכליות ותרבותיות ביחסים ובחובות שבין אדם לאישתו.

ואולם, מעל לכל, נסינו להתחקות אחר הביטוי התלמודי: "הא לן והא להו", לאור שיטות ראשונים, אך אין ספק שנושא זה ראוי למחקר מעמיק יותר ומקיף יותר, ועוד חזון למועד.


ביבליוגרפיה

חידושי המאירי, המכון להוצאת ספרים וכתבי יד. זכרון יעקב תשל"ט.

חידושי הריטב"א. מהדורת דינין אברהם. ירושלים תשנ"ג.

"ספר הישר" לרבינו תם. מהדורת שמעון שלמה שלזינגר. ירושלים תשמ"ה.

פני יהושוע. ירושלים תשל"ח.

תוספתא בכורות מהדורת צוקרמאנדל. ירושלים תר-צ"ח.

תלמוד בבלי מסכתות קדושין , יבמות, כתובות, מהדורת שוטנשטיין. בני ברק תשס"ד.

 

 

ספרות מחקר

ולר שולמית. נשים ונשיות בסיפורי התלמוד . ת"א 1993.

זייני הרב אליהו רחמים. רבנן סבוראי וכללי הלכה. חיפה תשנ"ב.


[1] ראה למשל משנה מסכת פאה פרק א משנה א: אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם. וכן בבראשית רבה פרשה לה ד"ה ג את קשתי: כתוב א' אומר (משלי ח) וכל חפצים לא ישוו בה, וכתוב אחד אומר (שם /משלי/ ג) וכל חפציך לא ישוו בה, חפצים אלו מצות ומעשים טובים, חפציך אלו אבנים טובות ומרגליות, ואכמ"ל.

[2] ראה בראשית רבה פרשה לד ד"ה יד שופך דם: "דרש בן עזאי כל מי שהוא מבטל פריה ורביה מעלה עליו הכתוב כאלו שופך דמים וממעט את הדמות מאי טעמיה שופך דם האדם מפני מה כי בצלם אלהים ומה כתיב אחריו ואתם פרו ורבו, א"ל ר"א בן עזריה נאים דברים היוצאים מפי עושיהן, בן עזאי נאה דורש ולא נאה מקיים, א"ל אני לפי שחשקה נפשי בתורה, אבל יתקיים העולם באחרים". וכן בבבלי יבמות סג ע"ב, ובבבלי כתובות סג ע"א תוד"ה ברתיה.

  פרק ו.[3]

[4]ראה תוספות מסכת עירובין דף כו עמוד ב ד"ה ולכהן: "ובמצוה רבה אפי' בלא ניפוח התירו כגון ללמוד תורה ולישא אשה".

  [5] ראה תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יג עמוד א."ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה"

[6] ראה  תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כז עמוד א. אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה, ולישא אשה

   כדוגמת כת"י מינכן 95, כת"י ונציה וכת"י אוקספורד. [7]

              פרשת נח שאילתא ה, ד"ה ברם צריך. [8]

              9. בבירור שערכתי עם הר' ד"ר א. ר. זייני מח"ס רבנן סבוראי וכללי הלכה. מסתבר שמקורו של בטוי זה עדיין לא ברור, אם כי ביטויים מתודולוגיים רבים הקרובים לבטוי זה מקורם בדור הסבוראים, וכפי שהאריך להוכיח כן בספרו.

   מעין זה כתב המאירי, אלא שהוא לא ציין שבכך נבדלת בבל מא"י. וכן הביא הריטב"א בשם יש מפרשים. [10]

[11]  דף ו ע"ב

 אף שנראה לפי פשוטו של מקרא שמשמעות הפס' קרובה לדעת התוס' ולא לרש"י.[12]

[13] ראה דברי וולר בספר נשים ונשיות בסיפורי התלמוד (עמ' 69), שהעירה שהמספר שתים עשרה מופיע בכל הסיפורים בסוגייה בבבלי כתובות דף סב ע"ב-סג ע"א.

סימן שסז. [14]

וכפי שהעיר כן גם המהדיר.'יש מקום להניח שהאות ר' התחלפה במרוצת השנים לאות ד', ומ"מורו" נהפך ל"מודו". [15]

 כלשון המאירי: "אינו ניצל כל ימיו מהרהורין שהתמיד בהם אלא אם כן הוא מן היחידים". [16]

 כדברי המאירי בהערה הקודמת. [17]

[18] תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד א

�ץ �-8��p��� �ה (עמ' 139) שלדעת רש"ג התקופה נמשכה 115 שנה, מאחר והיא התחילה בשנת 475 לספה"נ ולא בשנת 500.עיי"ש.

[4] ראה עידן התלמוד עמ' 168.

[5] ראה בבלי כתובות קג ע"ב.

[6] ראה תקופת הסבוראים וספרותה עמ' נג- גד.

[7] ראה עידן התלמוד עמ' 171.

[8] באגרת רש"ג מהד' נ.ד. רבינוביץ כתב המהדיר (עמ' 135 הערה 35) שיזדגר הראשון מלך בשנים 399-421 לספה"נ, ויזדגר שני מלך בשנים 437-457 לספה"נ. כפי הנראה מזהה אותו רבינוביץ כיזדגר ה3- שנזכר בספר עידן התלמוד.

[9] ראה באגרת רש"ג מהד' נ.ד. רבינוביץ שהביא המהדיר בהערותיו (עמ' 131) אישור לידיעה זו מהסופר המוסלמי הפרסי, חמזה אספהני בן המאה העשירית, שכתב על אירוע שהתרחש בשנת 468, שכאשר יהודי הלקו שניים מראשי הכמורה, ציוה המלך פירוז להרוג מחצית מיהודי איספהאן, ולהעביר מילדיהם לפולחן האש.

[10] ראה בבלי תענית כב ע"א, ובאריכות ראה בספר עידן התלמוד עמ' 178-183.

[11] ראה אגרת רש"ג מהד' רבמ"ל עמ' 99 בנ"ס ובנ"צ.

[12] תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כח עמוד ב

[13] בספרו התהוות התלמוד בשלמותו (עמ' 256). והביאו י. א. אפרתי בספרו תקופת הסבוראים וספרותה עמ' עד.

[14] שם, וראה שם עוד בעמ' נב- נד.

[15] ראה ע"כ עוד בספר רבנן סבוראי וכללי הלכה, עמ' 13.

[16]תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פו עמוד א

[17] מהד' רבמ"ל נ"צ עמ' 69.

[18] סיני כרך קא שבט- אדר. ירושלים תשמ"ח. עמ' קצג.

[19] עמ' 12.

[20]  ע"פ תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף לו עמוד ב

[21] ראה למשל הרב ראובן מרגליות "יסוד המשנה ועריכתה". ירושלים תש"ן. עמ' ה-כד.

[22] אגרת רש"ג מהדורת רבמ"ל נ"ס עמ' 97.

[23] שם עמ' 69.

[24] שם.

[25] ראה דברי הרב הלוי, "דורות הראשונים", ח"ו עמ' 11, הערה ג' ועמ' 50 שסבור שדור רב אשי לא כלל בתלמוד פתרונות המבוססים על דברי התנאים למספר בעיות, כיון שהם היו מבוססים על סברת עצמם. אולם הסבוראים במקרים מעין אלו הכריעו בעצמם, אלא שסגנונם דומה לסגנון האמוראים. וכאשר נוסף הנדבך הספרותי הזה לתלמוד, נחתם התלמוד.

[26] כ"ו עמ' 25-26, 50. וראה עוד כרך ה' עמ' 589-593. והביאו הרב נ. ד. רבינוביץ בהערותיו לאגרת רש"ג.

[27] ראה מקורות ומסורות, באורים לתלמוד, מס' שבת, ירושלים תשמ"ב, הקדמה, עמ' 19-21.

[28] ראה זייני הרב אליהו רחמים. רבנן סבוראי והכרעותיהם. עמ' ר-רי.

[29] אגרת רש"ג מהד' רבמ"ל נ"צ עמ' 69-71.

[30] במהדורתו לאגרת רש"ג ציין רבינוביץ את בעל "דורות הראשונים" שכתב שהיו אלה אחרוני הסבוראים, בדור השלישי – רביעי, שבאו אחרי ר' עינא ור' סימונא. לדעת הרב הלוי הכוונה כאן לר' ראבי, שנזכר אחרי ר' עינא ור' סימונא ע"י רש"ג. עי"ש בעמ' 95.

[31] מהדורת כהנא עמ' 9.

[32] ראה אפרתי בספר "תקופת הסבוראים וספרותה" עמ' סד-סח. ודברי ווייס ואפשטיין שהזכיר בדבריו.

[33] ראה עמ' 9-10.

[34] עיי"ש עמ' 9 הערה 2.

[35] במדבר יח, ג. ד"ה גם הם.

[36] הרב שם מסביר את התופעה בשני אופנים, או שלא רצו לגלות, או שהם עצמם לא ידעו, כי כבר נשכח הדבר בדורם.

[37] דברי אברמסון בכנס שהתקיים באונ' בר אילן (סיון תשנ"א).

[38] שם עמ' 11-12.

[39] תקופת הסבוראים וספרותה עמ' סז.

[40] הדגשתי ביטויים ומטבעות לשון סבוראיים ע"פ רשימת הביטויים שציין הרב זייני בספר: "רבנן סבוראי וכללי הלכה".

[41] באריכות ראה במאמר "רבנן סבוראי והכרעותיהם", עמ' קצד-ר.

[42] עירובין יא ע"ב.

[43] זבחים מג ע"ב. וכן בקדושין יב ע"ב. ועוד.

[44] מבוא לתורה שבעל פה. ירושלים תשמ"ד. עמ' 220-221.

[45] במאמרו רבנן סבוראי והכרעותיהם. סיני כרך קה. עמ' 18. וזאת למודעי שעיקר הדברים הנאמרים כאן, מקורם במאמר זה.

[46] שבת פ"ט הל"ו.

[47] שם פ"י הל"ה.

[48] לדוגמא ראה שבת כז: ברכות מ. מובא בתש"ר ח"ב עמ' 56 ס"ב

[49]לדוגמא ראה כלאיים ס"פ ה. מעשרות סוף פ"ד.

[50] ראה ספר האשכול ח"ב 49.

[51] מחקרים בספרות הגאונים עמ' 10-12


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>