שם הוי"ה – עיון במשנת רבנו בחיי ב"ר אשר

שם הוי"ה

עיון במשנת רבנו בחיי ב"ר אשר

 

א.    הקדמה

ב.     ראשי תיבות וסופי תיבות

ג.      קושייה על דברי רבינו

ד.     המקדש כעולם הבא

ה.    גדול העונה אמן

א.                         הקדמה

רעיון, רגש, או חוויה שמבקש האדם לחלוק עם חברו, עליו לבטא במילים, המתאחדות למשפטים, את עולמו הפנימי. האותיות, המילים והמשפטים כאילו מבקשים לחשוף רובד עמוק בתודעתו של האדם ובהגיגיו. אולם, עלולות המילים, המצמצמות והמצומצמות, שלא לבטא נאמנה את אשר על לבבו. בכדי לצמצם את הפער הצפוי שנוצר בין הביטוי החיצוני של המילים, לעולמו הפנימי של האדם, נעזר האדם בשפת גופו, בברק עיניו, בהטעמת המשפט ובניגונו, בקצב המילים ובטון הדיבור. כל אחד מרכיבים אלה, וכולם יחדיו, כאילו מבקשים לחשוף את הרובד הפנימי שמעבר למילים, כפי שאמרו חכמים: "יש הֵן שהוא כלאו, ויש לאו שהוא כהֵן"[1].

בדומה לכך, גם לתורה שבכתב יש את האמצעים לבטא את כוונת הכתוב מעבר למילים הכתובות, כפי שנרמזו בתורה שבעל פה. אותיות גדולות וזעירות, טעמי המקרא והתגין, כאילו פותחים צוהר, ורומזים לעולם הרחב שהוצפן בלשון הכתוב, כמו שנדרש הכתוב: "קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים"[2], וכמובא בתלמוד: "מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות"[3]. מהטעם האמור, המדקדקים בלשון הכתוב והיודעים נגן[4], מבחינים היטב בין טעמי המקרא של התורה, לטעמי הנ"ך, ולטעמי אמ"ת. יתירה מכך, לא הרי ניגון הטעמים של מגילת אסתר כניגון של מגילת איכה, ולא שיר השירים כמגילת רות.

ב.  ראשי תיבות וסופי תיבות

כנדבך נוסף לטעמי המקרא, וכפרפראות לחכמה המגלות טפח ומכסות טפחיים, הלא המה הגימטריות וראשי התיבות, ובפרט של שם הוי"ה. כלל שהובא בדברי רבינו בכמה מקומות בפירושו לתורה, והוא שאם יימצא השם המיוחד בראשי תיבות כסדרו, בראשי תיבות או בסופי תיבות, רומז הדבר למידת הרחמים. ואם ימצא למפרע, בראשי תיבות או בסופי תיבות, רומז הדבר למידת הדין. בסמוך לחתימת פירושו לתורה, הולך רבינו ומונה ח"י פסוקים מעניין זה: "ותמצא בתורה מ"בראשית" עד "לעיני כל ישראל" שמונה עשר שמות בסדר, בין בראשי תיבות ובסופן, בין למפרע בראשי תיבות ובסופן. ומפני שזה הוא אחרון לכולן, ראיתי לסדר כולן בכאן ולהעיר אותך עליהם, כי השמונה הם כסדר: ארבעה בראשי תיבות וארבעה בסופי תיבות, ואלו הן:

א. "יום הששי ויכלו השמים"[5],

ב. "יהודה הוציאוה ותשרף היא"[6], והטעם לדבר: "להודיע כי בעת שהיתה מחשבת יהודה לשרפה היתה מחשבת הקדוש ברוך הוא להצלה ורחמים, והכל סבות מאתו יתברך"[7].

ג. "ידבר הוא וגם הנה"[8],

ד. "ידו החזקה וזרועו הנטויה"[9],

ה. "את פני יהוה וישלחנו יהוה"[10],

ו. "לי מה שמו מה"[11],

ז. "נקי יהיה לביתו שנה"[12],

ח. "מי יעלה לנו השמימה"[13]. והטעם: "יש בכאן רמז כי השם המיוחד לא תתכן השגתו, כי אם לעם ישראל הנימולים[14], שהם חתומים באות ברית קדש"[15].

ומכאן ממשיך רבינו ומונה עשרה פסוקים, שמציינים את מידת הדין. ובכל פסוק מפסוקים אלה, מבאר כיצד התבטאה מידת הדין: "והעשרה הם למפרע, ובכל מקום שנזכר השם המיוחד למפרע הוא מדת הדין, ואלו הן:

ט. "הארץ ומשם הפיצם יהוה"[16], כי נמתחה עליהם מדת הדין לפי שחטאו בקצוץ נטיעות.

י. וכן: "המה וחמוריהם הם יצאו"[17], כי נמתחה עליהם בחטא המכירה.

יא. וכן: "העם והיה הוא יהיה"[18], כי נמתחה על משה על הסירוב, וכן כתיב: "ויחר אף ה' במשה"[19].

וכן: "ארצה וישליכהו ארצה ויהי"[20], כי אות המטה שנהפך לנחש היה בהפוך אותיות השם הגדול.

יב. וכן: "יהוה ונחנו מה כי"[21], כי נמתחה כנגדם על שאלת הבשר, וכן התחיל הכתוב במדת הדין: "ובקר וראיתם את כבוד ה'"[22].

יג. וכן: "האחד ולירכתי המשכן ימה"[23], כי השכינה שהיא מדת הדין היה במערב.

יד. וכן: "הלוים ובחנות המשכן יקימו"[24].

טו. "הלוים והזר הקרב יומת"[25], נמתחה כנגדם שהיה הארון מכלה בהם.

טז. וכן: "היא וביד הכהן יהיו"[26], נמתחה כנגד הסוטה אם נטמאה.

יז. וכן: "שמה וזרעו יורשינה והעמלקי"[27], נמתחו כנגד ישראל בעוון מרגלים והוצרכו לחזור לאחור דרך ים סוף, והוא שאמר: "כי על כן שבתם מאחרי ה'"[28].

יח. וכן בכאן: "סתרה ראו עתה כי", על שם שעתיד שתמתח מדת הדין כנגד האומות, והוא שהזכיר מיד: אשכיר חצי מדם. השמונה שהם כסדר ויש בהם רמז למדת הרחמים, והעשר שהם למפרע כלן מורים על מדת הדין, הנה הם בין כולן י"ח, והסימן בהם ח"י ה'"[29]. פסוקים אלה שהזכירם רבינו, מקורם מהתורה, על אף שיש פסוק נוסף מתוך מגילת אסתר, שבו נזכר השם המיוחד למפרע, שאף אותו הזכיר רבינו בפירושו לתורה: "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי"[30], וטעמו ונימוקו עמו: "כי כן הזכירו המן הרשע בהפוך … ונתהפכה מדת הדין עליו"[31].

מכל פסוקים אלה עולה, ששם הוי"ה, כשורש הבריאה, מבטא את הנהגת ה' בעולם, אם בדין ואם ברחמים, כנרמז בראשי התיבות או בסופם, בהשגחה גלויה או טמירה ונסתרת, ככתוב: "אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר"[32]. אולם לא רק באופן זה מתבטא שם הוי"ה, אלא גם בצירופים השונים העולים משם זה, כמובא בספר 'בני יששכר': "ידוע בי"ב חודשי השנה, שולטים י"ב צרופי הוי"ה, והם בגימטריא שי"ב בגימטריא חדש. והנה צרוף הוי"ה של חדש ניסן הוא הצרוף הראשון כסדרה יהו'ה, יוצא מפסוק 'ישמחו השמים ותגל הארץ'… ידוע מכתבי מרן האריז"ל, אשר בכל ראש חדש צריכין לכוון במוסף, בסיום הברכה האמצעית, צרוף הוי"ה השולטת באותו החודש" (מאמרי חודש ניסן א).

ג.   קושייה על דברי רבינו

אף שרבינו קבע כמסמרות את מניין ח"י הפסוקים, בהם נרמז שם הוי"ה בראשי תיבות או בסופי תיבות, כסדרו או למפרע, קיימים  פסוקים רבים נוספים שכאילו נשמטו מקולמוסו, ופלא הוא שלא הזכירם רבינו כלל, כדלהלן:

פסוקים בהם נזכר שם הוי"ה כסדר בראשי תיבות:

א. יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה"[33].

ב. "יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם"[34].

או למשל שם הוי"ה כסדר בסופי תיבות:

א. "שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ"[35].

ב. "בְּעֵינֵי ה' וַיְמִתֵהוּ ה'"[36].

ג. "כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה"[37].

ד. "נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה"[38].

ה. "כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה"[39].

ו. "בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה"[40].

וכן, שם הוי"ה למפרע בראשי תיבות:

א. "הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק"[41].

ב. "הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק"[42].

ג. "הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל"[43].

ד. "הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר"[44].

ה. "הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה"[45].

ו. "הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ"[46].

 

וכן עוד, שם הוי"ה למפרע בסופי תיבות:

א. "לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי"[47].

ב. "רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי"[48].

ג. "וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי"[49].

ד. "וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי"[50] ()

ה. הֶחָזֶה וַיְנִיפֵהוּ תְנוּפָה לִפְנֵי (ויקרא ח, כט)

ו. נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי (במדבר יג, ל)

ז. טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי (במדבר כד, יג)

מלבד פסוקים אלה, יש פסוקים רבים שנוספו עליהם מתוך דברי הנביאים והכתובים, שגם בהם מתבטאת תכונה זו. ואם נדייק בתוכנם של הפסוקים שהשמיטם רבינו, נמצא שלכאורה אינם עומדים בכלל שטבע רבינו, ואף ששם הוי"ה נזכר בהם למפרע, לא מפורשת בהם מידת הפורענות.

שאלה זו שאלתי רבים וטובים, זה אומר בכה וזה בכה, אך דבריהם לא התיישבו על ליבי, ולא נתנו מנוח לנפשי. כחודש לפני הסתלקותו מן העולם, שאלתי למוצא פיו של הרב יהודה קופרמן ז"ל[51], והוא השיבני בפשטות שאכן רבינו לא דק, ואין זו הפעם היחידה שרבותינו לא דייקו בדבריהם. אם אודה על האמת, בעיני תשובתו רק העצימה את הקושיה, ועל כגון דא אמרינן, אם קבלה היא נקבל, אבל לדין יש תשובה. ואליכם אישים אקרא, ומי מבין קוראי שורות אלו שיודע פשר דבר, יבוא נא ויחכימני על דבר אמת, וזכותו של רבינו תעמוד לו לקץ הימין, וגם שכרו כפול מן השמיים.

ד.  המקדש כעולם הבא

 

בית המקדש מהווה נקודת השקה בין השמיים לארץ, ואולי מעבר לכך, המקדש משמש כצוהר שפתוח לעולם עליון, טמיר, בבחינת העולם הבא. כראייה לדבר, הניסים שאירעו תדיר במקדש[52], כאילו פותחים קמעא את הצוהר, בעדו ניתן להציץ לעולם העליון. לכן זכה המקדש לכינוי 'צואר', "כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת"[53]. במדרש הובא הטעם לדבר: "… מה צואר זה נתון בגבהו של אדם, כך בית המקדש נתון בגבהו של עולם, ומה צואר זה רוב תכשיטין תלויין בו, כך כהונה מבית המקדש, לויה מבית המקדש, ומה צואר זה אם ניטל אין לאדם חיים, כך משחרב בית המקדש אין חיים לשונאי ישראל"[54]. לדברי המדרש, חייהם של ישראל תלויין הם במקדש. בהעדר מקדש, החיבור החי בין הגוף לרוח ניתק, הלאומיות הישראלית מטשטשת ומתעמעמת, והצביון היהודי מאבד את אורו וגבהו. כמו הצואר המחבר את ראשו של אדם לגופו, כך הוא המקדש המחבר בין שמיים לארץ, בין העולם הזה לעולם הבא. אולם, לדברי הזוהר, התוצאה של העדר המקדש אינה מצטמצמת ברובד הלאומי הישראלי, בהיות המקדש "בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים"[55]. לתפיסת הזוהר, חורבן העולם החשיך את מאורות העולם, העולם הפך גס, ואיבד את ערכו המוסרי, השמיימי, האלהי: "מה צואר כיון דאשתצי כל גופא אשתצי עמיה, הכי נמי בי מקדשא כיון דאיהו אשתצי ואתחשך, כל עלמא הכי נמי אתחשך, ולא נהיר שמשא ולא שמיא וארעא וככביא"[56]. ההשפעה על של העולם, אינה מצטמצמת בארבע אמות של ערכים ומוסר של העולם, אלא גם על השפע והברכה הגשמית שמושפעת באמצעות המקדש לעולם: " מה צואר כל תקונין דאתתא ביה תלין, במקדשא כל תקונין דעלמא ביה תליין ושריין"[57]. לאמר, תיקון העולם תלוי הוא בקיומו של המקדש, כשם שעל צוארה של האשה תלויים כל מיני תכשיטיה.

כביטוי למעלתו של המקדש, לא היו עונין אמן במקדש[58], אלא 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', כשם שבמקדש היו מזכירים שם ה' המפורש ולא באל"ף דל"ת[59]. המעלה הייחודית בעולם הזה, כפי שמתבטאת במקדש בלבד, מתבטאת גם בעולם הבא: "לא כעולם הזה העולם הבא; העולם הזה – נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת, אבל לעולם הבא כולו אחד – נקרא ביו"ד ה"י, ונכתב ביו"ד ה"י"[60]. ועל העתיד נאמר: "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד"[61].

בביאור הדברים כתב הצל"ח[62], ששם אל"ף דל"ת מבטא את מידת הדין, כיחס האדון, המלך אל עבדיו. לעומת שם הוי"ה, המבטא את מידת הרחמים. לכן, בעולם הזה, הפער בין הגלוי לנסתר, בין מידת הדין הגלויה לרחמים הנסתרים, הוא הוא הפער שבין שם אל"ף דל"ת לשם הוי"ה, ולכן "נכתב ביו"ד ה"י, ונקרא באל"ף דל"ת", מה שאין כן לעולם הבא, שאין כוונת הדברים ששם אל"ף דל"ת יתבטל, אלא "שיבינו ששם א"ד גם כן הוראתו כמו שם יו"ד ה"י". אזי אז יתברר למפרע "כי לא היה מדת הדין כלל, רק הכל היה חסד ורחמים", בגילוי פנים ובהארת פנים. על בחינה זו של מידת הרחמים בגילוי פנים, ראוי לומר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'.

ה.                         גדול העונה אמן

לעומת המקדש בו היה השם נזכר ככתבו ולא היו עונין אמן, הרי שבגבולין, שאין רשאין להזכיר את השם ככתבו, מזכירין אמן. כך הובא בתלמוד: "גדול העונה אמן יותר מן המברך! אמר ליה רבי נהוראי: השמים! כן הוא; תדע, שהרי גוליירין יורדין ומתגרין במלחמה, וגבורים יורדין ומנצחין"[63]. מעלתו של העונה 'אמן' גדולה, והוא בהקבלה לסדר הנהוג בעולם, בו "חלשין מתגרין במלחמה תחלה"[64], "דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא"[65]. המלחמה המתוארת מכוונת כלפי המקטרגים על האדם מלתת לו מזונותיו ברווח. ברכותיו של האדם משמשים כסנגוריו נגד אותם המקטרגים, ואילו עניית 'אמן' משולה לגיבורים היורדים למערכה ומנצחים את המלחמה[66]. אפשר שנרמז הדבר בלשון שנקט הכתוב: "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי"[67], ושמא לזה נתכוון ההוא ינוקא בספר  הזוהר, שדימה את שעת הסעודה לשעת מלחמה: "אמר ההוא ינוקא, מאן דבעי לנהמא על פום חרבא ייכול"[68].

 

ובביאור הטעם מדוע גדול העונה 'אמן' יותר מן המברך, כתב רבנו בספר 'שלחן של ארבע': שכל העונה אמן זוכה לשני עולמות, העוה"ז והעוה"ב… כי יש רמז במלת אמן לאותיות השם"[69]. דבריו שלרבנו נתבארו בדברי רבנו יעקב 'בעל הטורים', שכתב: "אמן בגימטריא הוי"ה אדני. ולכן גדול העונה אמן יותר מן המברך, שעולה שני שמות"[70]. כלומר, המילה 'אמן' כוללת שתי שמות, הוי"ה ואדנות. מקור דבריהם הובא בספר הזוהר: "כוונת אמן דהוא כליל תרין שמהן יהו"ה אדנ"י"[71]. אם בגימטריא עסקינן, יש להוסיף את דברי הריקאנטי שכתב גימטריא נוספת: "ואם תרצה אמור כמנין הי"ה והו"ה ויהי"ה אח"ד"[72]. לדבריו, העונה 'אמן' מודה בחידוש העולם, שהבורא היה בטרם כל יציר נברא, הוא משגיח על הבריאה ומקיימה, ואחרי ככלות הכל, באחרית הבריאה, הוא לבדו ימלוך, הוא ראשון והוא אחרון.

טעם נוסף כתב רבנו שעניית 'אמן' הרי היא כקיום השטר, ועל ידי העד השני נגמרת העדות שהחלה בעדותו של המברך, וז"ל: "המברך מעיד בברכתו של הקדוש ברוך הוא, שהוא מקור הברכה. והעונה אמן הוא מקיים השטר והוא העקר, שאין קיום העדות בעד ראשון אלא בעד שני, שהעדות נגמר על ידו והעונה אמן הוא העד השני"[73], ומיניה ומיניה יתקלס עילאה[74]. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.


[1]  תלמוד בבלי ב"ק צג ע"א.

[2]  שה"ש ה, יא.

[3]  בבלי עירובין כא ע"ב.

[4]  ע"פ שמו"א טז, יח.

[5]  בראשית א, לא.

[6]  בראשית לח, כד-כה.

[7]  שם.

[8]  שמות ד, יד.

[9]  דברים יא, ב.

[10]  בראשית יט, יג.

[11]  שמות ג, יג.

[12]  דברים כד, ה.

[13]  דברים ל, יב.

[14]  בפסוק זה ראשי התיבות 'מילה'.

[15]  שם.

[16]  בראשית יא, ט.

[17]  בראשית מד, ג-ד.

[18]  שמות ד, טז.

[19]  שמות ד, יד.

[20]  שמות ד, ג.

[21]  שמות טז, ז.

[22]  שם.

[23]  שמות כו, כא-כב.

[24]  במדבר א, נא.

[25]  שם.

[26]  במדבר ה, יח.

[27]  במדבר יד, כד-כה.

[28]  במדבר יד, מג.

[29]  רבינו בחיי דברים לב, מג.

[30]  אסתר ה, יג.

[31]  רבינו בחיי במדבר א, נא.

[32]  ישעיהו מה, טו.

[33]  בראשית יט, כה.

[34]  במדבר יג, לב.

[35]  בראשית יב, טו.

[36]  בראשית לח, ז.

[37]  בראשית מג, י.

[38]  שמות טז, כב.

[39]  במדבר ה, יב.

[40]  דברים לא, כט.

[41]  ויקרא ח, טו.

[42]  ויקרא ט, ט.

[43]  ויקרא כא, כב.

[44]  במדבר יט, יב.

[45]  דברים י, ז.

[46]  דברים כ, ח.

[47]  בראשית כד, נח.

[48]  בראשית מט, לא.

[49]  שמות כה, כג.

[50]  שמות לז, י.

[51]  מחבר הספרים: 'לפשוטו של מקרא', 'נתעלמה ממנו הלכה', ועוד רבים.

[52]  ראה משנה אבות פ"ה מ"ה: "עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש".

[53]  שיר השירים ד, ד.

[54]  שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ד.

[55]  ישעיהו נו, ו.

[56]  זוהר כרך א (בראשית) פרשת ויגש דף רט עמוד ב.

[57]  זוהר כרך א (בראשית) פרשת ויגש דף רט עמוד ב.

[58]  ראה תוספתא מסכת ברכות (ליברמן) פ"ו, הלכה כב: "אין עונין אמן במקדש. ומניין שאין עונין אמן במקדש? שנאמר: קומו וברכו את ה' אלהיכם מן העולם ועד העולם, ויברכו את שם כבודך".

[59]  ראה משנה יומא פ"ו, מ"ב: "והכהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים שם המפורש, שהוא יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים, ומשתחוים, ונופלים על פניהם, ואומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

[60]  תלמוד בבלי פסחים נ ע"א.  וראה בית הבחירה למאירי ברכות סג ע"א, וצל"ח ברכות סג ע"א.

[61]  זכריה יד, ט.

[62]  בבלי פסחים נו ע"א.

[63]  תלמוד בבלי ברכות נג ע"ב.

[64]  ראה רש"י נזיר סו ע"ב.

[65]  תלמוד בבלי ברכות נח ע"א..

[66]  ראה מהרש"א חידושי אגדות נזיר סו ע"ב.

[67]  משלי ט, ה.

[68]  ח"ג פרשת בלק. וראה ספרי 'הפכים במקרא ובלשון חכמים' עמ' שח.

[69]  ספר שולחן של ארבע שער א.

[70]  בעל הטורים דברים כז, כו. וראה מהרש"א חידושי אגדות סוטה מ ע"ב.

[71]  זוהר פרשת תרומה דף קעח עמוד א.

[72]  שמות טו, כו.

[73]  רבנו בחיי שמות יד, לא, ועיי"ש דבריו באריכות.

[74]  ע"פ בבלי סוטה מ ע"א.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>