מהדמויות שבמגילה (מגילת אסתר)

פורסם בעטרת כהנים 221, אדר ב' ה'תשס"ג, עמ' 14-39

א׳‏. הרקע למגילת אסתר

בבואנו לעסוק  ולעיין  במאורעות התקופה לא ניתן להתעלם  מתהפוכות  הזמן, "כי דור תהפוכות המה".

לאחר שנסתיימו שבעים שנות מלכות בבל במותו הטרגי של  *בלשאצר (עי' דניאל ה, ל), כדבר דניאל (שם ה, כו-כח), החלו חמישים ושתיים שנות מלכות פרס ומדי תחת שלטונם של דריוש המדי (שם ו, א) וכורש  חתנו. ובעת ההיא נותן כורש רישיון לתחילת בניית הבית השני (עזרא א).

אולם, אז קמו מקטרגים על בנית הבית עד שהופסקה כליל בימי אחשורוש, וככתוב בספר עזרא (שם ד, ה- כד): "וסוכרים עליהם יועצים להפר עצתם כל ימי כורש מלך פרס ועד מלכות דריוש מלך פרס, ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים…באדין בטלת  עבידת בית אלהא די בירושלם והות בטלא עד שנת תרתין למלכות דריוש מלך פרס".

כפי שעולה מהכתובים היו לצרי יהודה ובנימין השפעה לא מבוטלת על המלכות הפרסית , ולא הרפו עד אשר נשבע  אחשורוש לגשם העמוני סנבלט החורוני וטוביה העמוני שלא ימשיך את בניית הבית (תרגום אסתר ה, ג-ו).

ואמנם, המלאכה הושבתה למשך י"ח שנה עד שנתחדשה בהוראתו של דריוש השני, בנה של אסתר, (עי' דניאל ו, א. בפי' הראב"ע) בהיותו בן ח' שנים בשנת שתים למלכותו (שם יא, ב, ראב"ע).

מובן שלמאורעות  היתה השפעה רבה על מעמדם של היהודים מהיבט דתי, לאומי- מדיני וכלכלי .

ננסה להוכיח במאמר זה ,בסייעתא דשמיא, כיצד הדמויות הנזכרות במגילה מנסות לבצר ולבסס את מעמדם והשפעתם בקונסטלציה זו. ומה טיבה של מערכת היחסים בין הדמויות הנזכרות במגילה.

* עיין בביאור רס"ג שכתב שאחד מסריסיו, משומרי ראשו, הרגו כאשר שמע את נבואת דניאל. ועיין עוד בביאור הרס"ג (שם ה, א) שכתב מה טעם נקרא שמו בלשאצר לאפוקי מדניאל שהוסב שמו לבלטשאצר. ואפשר שהשמות הושפעו מתרבות עבודת האלילים שהיתה בבבל, שכן הע"ז הבולטת שהיתה בבבל הקדומה היתה "בל", וכנאמר(ישעיהו מו, א):"כרע בל", וכדברי הפייט:"צאי מבבל קרית עובדי בל וכו'".

ואח"כ מצאתי שכן פי' הרס"ג (דניאל א, ז).

ב׳‏.תחילת העימות בין מרדכי להמן                       

בטרם נעסוק בדמותם ובמפעלם של מרדכי ואסתר יש להעלות מספר תמיהות המתעוררות בעקבות עיון בתלמוד ובמדרש.

1.במסכת מגילה (יד, ב). מציינת הברייתא שנתנבאו להם לישראל מ"ח נביאים וז' נביאות, ורש"י שם מונה את שמותם על-פי "סדר עולם". בין הנביאים שנמנו נזכרו שמותם של מרדכי ואסתר. ויש לברר כיצד והיכן באה נבואתם לידי ביטוי?

2. באגדת אסתר (ה, ט) איתא: "כשהיו ישראל בונים את חומת ירושלים בימי עזרא, באו השונאים ומנעו מהם מלבנות ואמרו להם שלא ברשות המלך אתם בונים, והם אומרים ברשותו. אמרו להם השונאים בררו מכם אחד ואנו נבחר לנו אחד, וילכו ויודיעו למלך. בררו הם את המן וישראל בררו את מרדכי, ועשו להם צידה. היה מרדכי הצדיק אוכל בדרך פתו מעט והמן אכל ולא השגיח וחסר מזונו. בא לו אצל מרדכי ללוות ככר לחם, ולא היה רוצה. לסוף אמר לו מרדכי, אם אני נותן לך ככר אחד אתה מוכר עצמך לי? אמר לו כן. אמר לו אין קלף שנכתוב בו  שטר לקוחותיך, אמר לו הרי סנדל שלי כתוב בו. מיד כתב המן על סנדלו של מרדכי: אני המן האגגי עבדו של מרדכי היהודי, שנמכרתי לו בכיכר לחם אחת".

תימא, מדוע לא הניח מרדכי להמן לגווע מאיליו, וכך היתה מתבטלת מזימתו?

3. אמרו חכמים ז"ל במדרש ( אסת"ר פרשה ז, יג): "אמר המן לאחשורוש, אלהיהם של אלו שונא זימה, העמד להם זונות ועשה להם משתה וגזר עליהם שיבואו כולם ויאכלו וישתו ויעשו כרצונם, שנאמר: לעשות כרצון איש ואיש. כיון שראה מרדכי כך, עמד והכריז עליהם ואמר להם:לא תלכו לאכול בסעודתו של אחשורוש, שלא הזמין אתכם כי אם ללמד עליכם קטגוריא כדי שיהא פתחון פה עם מדת הדין לקטרג עליכם לפני הקב"ה. ולא שמעו לדברי מרדכי והלכו כולם לבית המשתה… מיד עמד שטן והלשין עליהם לפני הקב"ה" וכו', עיי"ש.

מדוע חשוב היה ליהודים כ"כ להפגין נוכחות ולהשתתף במשתה, ובפרט כאשר הוציא אחשורוש את כלי המקדש והשתמש בהם בסעודתו (ע' מגילה יא:) ?

האם אין בכך פגיעה בכבודם של היהודים?

ג׳‏. ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה

במסכת מגילה (יב, א) איתא: "…כנסת ישראל אמרה לאידך גיסא, ראו מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני. מה עשה לי יהודי -דלא קטליה דוד לשמעי דאתיליד מיניה מרדכי דמיקני ביה המן" וכו'. היינו שלא הרג דוד את שמעי למרות שהיה חייב מיתה, ומשמעי נולד מרדכי שקינא בו המן, ולולי זאת לא היתה הגזירה באה.

מנימת הדברים נשמעת בקורת חריפה על הנהגתו והליכותיו של מרדכי

ביחס להמן. מדוע השתדל להעלות את חמתו של המן, ככתוב: "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה", והלא במעשה זה של התעלמות מופגנת מהמן נמצא שהוא מסכן את כלל ישראל שלא לצורך?

מה היתה כוונת מרדכי במעשה זה?

מרדכי, כאמור, היה נביא ממ"ח נביאים שעמדו להם לישראל, לכן נאמר: "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה"וגו', כדברי התרגום שם: "ומרדכי ידע על ידא דאליהו כהנא רבא ית כל מה דאתעבד בשמי מרומא, ומה דאתחיבו עמא בית ישראל לשתיצאה מגו עלמא" וכו'. נודע למרדכי מפי אליהו הנביא מה נגזר על ישראל על שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, ושנהנו מסעודת אחשורוש,- "כי לא יעשה ה' אלוקים דבר, כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים".

מרדכי רואה את סיבוכי המציאות ואת שורש הפורענות מתוך נקודת מבט של חוזה, "סוף מעשה במחשבה תחילה". ולכן מגמתו היא להרים את קרן ישראל בין האומות מהבחינה הדתית והלאומית, ומתוך כך לחדש את בניית המקדש.

מרדכי מבין שלא בכדי גלגלה ההשגחה שתנשא אסתר לאותו ערל, ואין זאת אלא שעתיד דבר גדול שיארע על ישראל ועתידים להנצל על ידיה  (עי' אסת"ר פרשה ו, ה).

היחס של מרדכי להמן אינו יחס בעל גון אישי של דמות אלמונית, אלא במעשיו מנסה הוא לזקוף את קומתם השפופה של ישראל, ולהפיח בהם רוח של גאווה לאומית.

"לא תלכו לאכול בסעודתו של אחשורוש", הכריז בשמעו את הכרוז המזמין את היהודים לסעודת המלך.  כיצד ניתן להסב לסעודה שבה רבה הפריצות?

היאך ניתן להנות ממשתה שבו מונחים כלי המקדש לעין כל והרשות נתונה לכל חפץ להשתמש בהם, והלא אין לך דבר המשפיל את כבוד האדם הישראלי יותר מזה?

מרדכי יודע  שמלבד ההשתדלות המעשית יש  עוד לפעול רבות במישור הרוחני-ערכי, ועל ידי התעלות רוחנית וחזרה בתשובה אפשר שהגזירה תתבטל. וכמו שמצינו בדברי ה"פתיחת אליהו": "…ולאחזאה לון איך אתנהיג עלמא בדינא וברחמי, דאינון צדק ומשפט כפום עובדיהון דבני נשא".

היינו שהנהגת ה' את העולם במידת הרחמים, או חלילה במידת הדין, תלויה במעשי האדם.

מקובלים אנו שהגזירות היוצאות מפי עליון אפשר שיתבטלו או שיתרככו ויתמתקו לפי מצב הדור, והדבר תלוי במעלתם הרוחנית האם יזכה הדור להארת פנים, או להנהגה של הסתר פנים.

נמצא שהקב"ה, כביכול, כובל עצמו ואת גילוי שכינתו לפי מעשה האדם בארץ.  וכדברי הנצי"ב ב"העמק דבר" על הפס' (שמות יז, טז): "…מלחמה לה' בעמלק מדור דור" – ..והיינו משעה שבא אברהם אבינו בעולם, החל להוריד השכינה למטה, וההשגחה החלה להתנוצצת וללחום עם כח הטבע לפי הדור".

דא עקא, בימי מרדכי ואסתר כאשר נאלצו ישראל להתמודד עם זרע עמלק, לא יכלו לו. כיון שבמעשיהם נעשה שונאו של הקב"ה מך ורפה ידיים כמי שאין בכוחו להושיע. וכדברי התלמוד במסכת מגילה (דף יא.) :"בעצלתיים ימך המקרה" וגו', בשביל עצלות שהיה בהם בישראל שלא עסקו בתורה, נעשה שונאו של מקום מך.  ואין מך אלא עני, שנאמר: ואם מך הוא מערכך, ואין מקרה אלא הקב"ה, שנאמר: המקרה במים עליותיו".

אולם, אם ננסה להתחקות אחר המניע להשתתפות היהודים במשתה, ניתן יהיה לשער שאחד הגורמים העקריים שהשפיעו על החלטה זו היו  חילופי השלטון של שליטים עריצים, היו אלה תמיד היהודים שעל גבם חרשו חורשים, והאריכו למעניתם.

ניטל כבודם וחירותם של ישראל, עד אשר מצינו בתלמוד (מגילה יב:) "שהיתה ושתי מביאה את בנות ישראל ומפשיטתן ערומות, והיתה עושה בהן מלאכה בשבת".

נפגמה סמכותן של סנהדרין לדון דיני נפשות, כדברי חכמי ישראל לאחשורוש (שם, שם): "מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו, ניטלה עצה ממנו,ואין אנו יודעים לדון דיני נפשות".

יתירה מזאת כתב ריה"ל בספר "הכוזרי" (מאמר שני, סד)  שאף שחובה מוטלת על חברי הסנהדרין "שלא תחסר להם כל ידיעה בחכמות האמיתיות והדימיוניות האמיתיות והמקובלות, בכללן גם כשוף, וידיעת כל הלשונות", מכל מקום בעקבות  הגלויות, התמעטות התלמידים, והצרות שהיו מתחדשות ובאות, הועתקו מאיתנו שרשי כל החכמות וכלליהן תחילה אל הכשדים, משם לפרס ומדי, ולאחר מכן ליון ורומי. "וכשהאומה מדלדלת יאבדו ממנה בראשונה המעולים בבניה , ורק אחריהם יאבדו ההמוניים, כך אבדו מקרבנו יחידי הסגולה ואיתם חכמתם" וכו', עיי"ש.

אם כן, בשעה שגם היהודים הוזמנו למשתה היין ככל שאר העם הנמצאים בשושן הבירה, ראו זאת היהודים כסימן המבשר על תחילת עידן חדש של אמנסיפציה ושויון זכויות בין האזרחים. ואפשר שראו בכך סוף וקץ לכל צרותם, ותחילה וראש לפדיון נפשם.

אף שכלי המקדש הוצגו לעין כל, והיה אחשורוש לובש בגדי כהן גדול, שנאמר: "בהראותו  את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו"וגו', ואין לך דבר הפוגע בכבודם של ישראל יותר מזה, מכל מקום לא נמנעו מלהשתתף במשתה. נראה שלא אחשורוש בלבד נתייאש מבנין המקדש אלא אף היהודים (עי' מגילה יא:).

מאז החל תהליך איטי של שקיעה בחברה הפרסית, דבר שהיה בעוכריהם, ועל זה נתחייבו בנפשם לולא מרדכי שעמד בפרץ להשיב חמת ה' מהשחית.

אגב, אם נעיין במדרש נראה שנחלקו חכמים מי השתתף במשתה אחשורוש. כך איתא במדרש (אסת"ר פרשה ז, יח): "ולא שמעו לדברי מרדכי והלכו כולם לבית המשתה, אמר ר' ישמעאל שמונה עשר אלף וחמש מאות הלכו לבית המשתה ואכלו ושתו ונשתכרו".

שמא ניתן ליישב על פי מה שכתב הראב"ע לחלק בין שושן לשושן הבירה, כי שושן הבירה היינו ארמון המלך ושמה לא ישבו יהודים רק מרדכי לבדו בהיותו משרי המלך ויושבי שער, אבל היהודים ישבו בעיר שושן (חידושי גאונים. מגילה טו.). והאריך ר' ראובן מרגליות בספרו "המקרא והמסורה" (פרק ח) לבסס שיטה זו ,עיי"ש. ואם כן אפשר לומר שמה שכתוב במדרש שהלכו כולם לבית המשתה, היינו אותם שמונה עשר אלף וחמש מאות אשר ששכנו אף הם במחוז הבירה עצמה, וככתוב (אסתר א, ה): "עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה למגדול ועד קטן משתה שבעת ימים" וגו'.

להבדיל משאר העם אשר בשושן ובשאר מדינות המלך, זכו אנשי האצולה וחכמי ישראל ליחס מיוחד, ולכן בצר לו פונה אחשורוש לשמוע לקול החכמים יודעי העיתים (שם שם, יג), היינו חכמי ישראל אשר יודעים לעבר שנים ולקבוע חודשים (מגילה יב:).

 זכה דניאל, מיועצי נבוכדנצר לשעבר, להיות מבכירי מלכות פרס, ולכן נקרא דניאל בשם "התך" לומר שכל דברי מלכות נחתכין על פיו (עי' ב"ב ד.). ואף מרדכי זכה במעמד מיוחד בהיותו יושב בשער המלך ולתפוס את מקומם של בגתן ותרש אשר הועברו מתפקידם (אסת"ר פרשה ו, יג).

ד׳‏.אסתר הנסתרת

   אסתר לעומת מרדכי היתה פסיבית ונפעלת , ולכן נאמר (אסתר ב, ט):"ותלקח אסתר אל בית המלך" וגו', ונאמר (שם שם כ): "אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה כאשר ציוה עליה מרדכי ואת מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר היתה באמנה אתו".

אסתר נשמעת למרדכי ולעצתו שלא לגלות את עמה ומולדתה, ולכן נקראה בשם "אסתר" משום שהיתה מסתרת דבריה (מגילה יג.).

אפשר שגם מטעם זה היתה אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה (אסתר ב, טו).

אסתר לא  עמדה במרכזו של ויכוח "תרבותי" שהתגלע במהלך המשתה בשאלה מי נאה יותר הפרסיות או המדיות (שם יב.), כיון שכל אחד ואחד נדמתה לו כאומתו (עי' מגילה ז.), והיתה נאה ורצויה בעיני הכל.

באסתר התגלתה ביותר מידת הצניעות, מדה שהשתלשלה מצניעותה של רחל אימנו, וכדאיתא בתלמוד (מגלה יג:) :"לא יגרע מצדיק עיניו",  ופרש"י שם: "נותן עיניו במעשה הצדיקים לשלם להם אף לימים רבים מדה במידה", בשכר צניעותה שהיתה בה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול, ובשכר צניעות שהיה בו בשאול זכה ויצאת ממנו אסתר… ואמר ר' אלעזר כשהקב"ה פוסק גדולה לאדם פוסק לבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות".

ה׳‏.                   מהפך בהנהגת אסתר

אם נעיין היטב בפסוקי המגילה ודאי נשים לב שיש שלב שממנו ואילך מתחילה אסתר להתגלות כאקטיבית ואף מרדכי נשמע לדבריה, ככתוב (אסתר ד, יז): "ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר".

אסתר ברגע מסוים אף מסכימה ביוזמתה לגלות את זהותה ולצאת מאלמוניותה, וכמו שכתוב ( שם ה, ח): "אם מצאתי חן בעיני המלך ואם על המלך טוב לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי, יבוא המלך והמן אל המשתה אשר אעשה להם ומחר אעשה כדבר המלך", ופרש"י שם: "מה שבקשת ממני כל הימים לגלות לך את עמי ואת מולדתי".

מה גרם למהפך בהנהגתה של אסתר ?

בתלמוד (מגילה יד.) איתא:" תנו רבנן מ"ח נביאים וז' נביאות נתנבאו להם לישראל… מאן נינהו, שרה מרים דבורה חנה אביגיל  חולדה ואסתר".  בתלמוד הובא לכך סימוכין שאסתר אכן היתה נביאה, דכתיב (אסתר ה, א): "ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות". היה לו לומר בגדי מלכות, "אלא שלבשתה רוח הקודש" וכו'. ברגע שנחלצת אסתר לעזרת עמה זוכה היא לנבואה.

אולם בו ביום בדרכה למלך אחשורוש כאשר הגיעה לחצר המלך הפנימית, ששימש גם כבית הצלמים של המלך, נסתלקה ממנה שכינה וכדברי ר' לוי (מגילה טו:), ואז נשאה קולה בתחינה ואמרה "אלי אלי למה עזבתני"וגו' עי"ש.

המהרש"א בחדושי אגדות ביאר שמה שנזכר בפס': "ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית", היינו כמו "ותעמוד מלדת", שפסקה רוה"ק ממנה.

מהמשך דברי התלמוד שם משמע ששוב זכתה אסתר לגילוי שכינה.

כיון שזכתה בנבואה ונתמלאה אסתר בעוז , החלה לגלות רוח אקטיבית: לצוות ולהזהיר, לזמן למשתה את המלך והמן, ואף לתקוף את המן ברגע של חולשה ומשבר.

הנה עתה נצבים שני נביאי הדור, מרדכי ואסתר, ומצפים לשעת כושר להפטר מהמן צורר היהודים. אולם המטרה היא לא המן לבדו, אלא הם מבקשים את עם המן. ולכן לא מיהר מרדכי בשעתו להפטר מהמן בדרכם למלך פרס, מתוך הנחה שבכך לא תמצא הבעיה את פתרונה ותמיד עלול לקום להמן "מחליף", מרדכי ואסתר מעוניינים בטפול שורש, לקיים מה שנאמר (דברים כה, יט): "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח".

ו׳‏.   נביאות  ישראל

כאמור, יש שלב בו נראה בעליל כיצד אסתר  חדלה להיות נפעלת ומתחילה להתגלות  כאקטיבית. החל משלב זה ואילך מתגלה מרדכי כטפל לאסתר ונשמע להוראותיה.

נדמה שעליונותן של הנביאות ביחס לנביא או לגדול הדור בדורות בהם חיו הנביאות, בא לידי ביטוי אצל רוב הנביאות.

אברהם אבינו טפל בנבואה היה ביחס לשרה, ועל כן נצטווה (בראשית כא): "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה".

מרים הנביאה, אחות משה ואהרון, היתה מתנבאה ואומרת עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל. ובתלמוד (שם יד.) איתא: "בשעה שנולד (משה) נתמלא כל הבית כולו אורה. עמד אביה ונשקה על ראשה. אמר לה בתי נתקיימה נבואתיך. וכיון שהשליכוהו ליאור עמד אביה וטפחה על ראשה ואמר לה: בתי היכן נבואתיך? התורה מלמדת שהיא אכן צדקה בנבואתה, ואותו בן שילדה אימה אכן היה מושיען של ישראל.

ועמרם אבי משה גדול הדור היה.

וכן דבורה הנביאה אשת לפידות ביחס לברק , שאמר לה (שופטים ד, ח-ט): "אם תלכי עמי והלכתי ואם לא תלכי עמי לא אלך, ותאמר הלוך אלך עמך אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך כי ביד אשה ימכור ד' את סיסרא ", וגו'.

וחנה ביחס לעלי הכהן עד שאמרה חנה לעלי (שמו"א א, טו): "לא אדוני" וגו', ומבארת הגמרא (ברכות לא:): "אמרה ליה לא אדון אתה בדבר זה ולא רוח הקודש שורה עליך שאתה חושדני בדבר זה", עיי"ש.

וכן אביגיל ביחס לדוד המלך, עד אשר אמר לה דוד (שמו"א, כה): "ברוך טעמך וברוכה את אשר כליתני היום הזה מבא בדמים".

אפשר לבאר את הטעם לעליונתן של הנביאות על פי מה שכתב מרן הרב קוק זצ"ל בספר "עין איה" בביאור דברי התלמוד (ברכות י): "ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלוקים קדוש הוא, אמר ר' יוסי בר' חנינא מכאן שהאשה מכרת באורחים יותר מן האיש". וזה לשון הרב  שם: "… שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מן האיש. והכונה כי הכרה ובינה טבעית דומה להכרת החוש ויש הכרה שכלית שבאה ע"י לימוד וניסיון. ולפי המהג הטבעי הוא שמי שיש בידו כשרונו לעלות למעלה שכלית, מתחלשת בו ההכרה הטבעית הבאה מהשכל הטבעי….אבל האשה בהכרתה הפנימית, הקרובה להכרה טבעית, היא תכיר את האורחין. וההכרה הטבעית היא לרוב מאומתת מאוד גם אחרי הדרישה השכלית, כאשר ביארו חכמי לב".

אם כן , כאשר זוכה האשה לנבואה שאז היא משתלמת בצד השכלי והטבעי גם יחד, אזי עשויה היא לעלות במעלת הנבואה אף יותר מן האיש. והדברים מתבארים יותר על פי מה שכתב הרב קוק זצ"ל בסידורו "עולת ראיה" (בפי' הברכה "שעשני כרצונו"), שיש יתרון לאשה הנפעלת שהיא עשויה בתכונה כזאת של קבלת רשמים, "והתכונה הנפעלת של האשה כשהיא ישרה היא עלולה להרשם ולהפעל מתכונת השפע של המעשה אשר עשה האלוקים", עיי"ש.

ז׳‏.  המן האגגי

"אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו".

ובמדרש (אסת"ר פרשה ז, א) המליצו עליו את הפסוק בתהילים: "כי רשעים יאבדו ואוייבי ה' כיקר כרים", לאמר , שאת אותם כבשים שמנים ומפוטמים אין מפטמין אותן לטובתן אלא לטבחה, כך המן הרשע לא נתגדל אלא למפלתו, "משל לאדם שהיתה לו סייחה וחמורה וחזירה והיה נותן לחזירה בלא מדה, לחמורה ולסייחה במדה. אמרה סייחה לחמורה מה שוטה זה עושה ? אנו שאנו עושין מלאכתו  של בעל הבית נותן לנו במדה, ולחזירה שהיא בטלה שלא במדה. אמרה לה תבא השעה ואת רואה במפלתה שאין מאכילין אותה יותר לכבודה אלא לרעתה. כיון שבא קלנדס (יום אידם) מיד נטלו לחזירה ונחרוה. התחילו נותנין שעורים לפני בתה של חמורה והיתה מנשבת בהן ולא אכלה, אמרה לה אמה, בתי ! לא המאכל גורם אלא הבטלה גורמת . כך לפי שכתוב וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו, לפיכך , ויתלו את המן".

עוד במדרש שם: "אמר ר' לוי זה שאמר הכתוב, בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און, מה כתיב בסוף קרייה (בסוף הפס'), להשמדם עדי עד, לא נתגדל המן אלא לרעתו" וכו'.

המהר"ל בספר "נצח ישראל" (פרק י"ט) מבאר שהרשעים דרכם לפרוח ולהתגדל במהירות, כדרך שהעשב מציץ ופורח לאחר ירידת הגשם. אולם באותה מידה אותם עשבים גם קמלים ונובלים בבא יום שרב, ואז הופכים להיות "כמוץ אשר תדפנו רוח".

לפני שנתגדל המן בחצר המלוכה היה המן ספר ומקיז דם כ"ב שנה בכפר קרצום. וכיון שהיה מראשי המתנגדים להמשך בניית בית המקדש,  נתמנה לנציגם של צרי יהודה ובנימין לפני השלטונות בפרס, וכדרכם של גדולי צוררי היהודים להתמנות לשררה, וכנאמר באיכה: "היו צריה לראש".

כפי הנראה היתה זו תחילת דרכו הפוליטית של המן. ואת מעמדו הרם ניצל להמשיך את תוקפו של איסור בניית הבית, ולהצר את צעדיהם של היהודים.

כיון שמזימה זו עלתה בידו, המתין לשעת כושר לבצע את זממו גם להשמדה כוללת של העם היהודי. לכן גם כאשר נמלא המן חמה בראותו את מרדכי היהודי שאינו סר למשמעתו ואינו כורע ומשתחוה לו, מגלה הוא איפוק ואורך רוח, וכנאמר: "ויתאפק המן" וגו'. לכן אין הוא ממהר לשלוח יד במרדכי כיון שמטרתו היא עם מרדכי, וככתוב: "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי ,ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי".

דוקא בהיותו ברום המעלה והשררה, וקרוב  כל-כך להגשמת מזימתו, דוקא אז חלה נסיגה והדרדרות במעמדו עד שנתלה על העץ שהכין למרדכי, "משגיא לגויים ויאבדם".

ח׳‏.                   מרדכי כמחנך

מתוך העסוק בדמותו של מרדכי מצטיירת ועולה לנגד עינינו דמות של מחנך דגול, אשר ידע להדריך ולהנהיג אומה שלימה, לעסוק בצרכי ציבור באמונה ולהיות מקורב לצמרת השלטון, ומאידך ידע לפלפל בהלכה עם חכמים בהיותו חבר בית הדין  של עזרא הסופר, אנשי הכנסת הגדולה, ועם כל זאת ידע כיצד לפלס דרך אף לליבם של תינוקות של בית רבן.

מרדכי אף יודע שיש קשר בל ינתק בין הדרכת התלמידים להנהגת העם. ואולי דווקא משום היותו מחנך צמחה קרן הישועה, וככתוב: "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, להשבית אויב ומתנקם".

במדרש (אסת"ר פרשה ו, ב) איתא: "למה נקרא שמו יהודי, והלא ימיני הוא, לפי שייחד שמו של הקב"ה כנגד כל באי העולם, הדא הוא דכתיב: "לא יכרע ולא ישתחווה". וכי קנתרן היה ועובר על גזירת המלך, אלא כשציוה אחשורוש להשתחוות להמן חקק עבודת כוכבים על ליבו ונתכוון כדי שישתחוו לעבודת כוכבים. וכשהיה רואה המן שאין מרדכי משתחווה לו נמלא חימה. ומרדכי אומר לו יש אדון המתגאה על כל גאים, היאך אני מניחו ואשתחווה לעבודת כוכבים. ולפי שייחד שמו של הקב"ה נקרא יהודי, לומר יהודי "יחידי".

מתוך הדברים נראה שמה שלא השתחווה מרדכי להמן לא היה משום קנתרנות, אלא משום היותו "איש יהודי", שהערכים העקרונות והאמת שהם נר לרגליו, מוצאים את ביטוים אפילו בשעת משבר, ובכל מציאות מסובכת ומפותלת שבחיים, אף שהדבר עומד בניגוד למקובל אפילו בקרב אחיו היהודים.

מעין זה מצאנו במדרש ביחס לאברהם אבינו שעליו נאמר "אברהם העברי": ר' יהודה אומר כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד". למרות היותו עומד מנגד לנוהג ולמקובל אצל כל בני תבל, הכיר אברהם את בוראו ועבדו. ולא זו בלבד אלא אף היה הולך הוא ושרה אימנו ומגיירים את האומות שעבדו לאלילים, כדברי רב הונא במדרש.

לא ייתכן להיות מנהיג אמיתי של האומה, ואף לא ייתכן להיות מחנך ראוי לשמו מתוך חולשה וכפיפות קומה, ומתוך התעלמות מערכי יסוד.

דווקא מתוך היותו דבק בעקרונותיו עשוי המנהיג לעורר את ליבות בני האדם ולהיישירם לדרך האמת, בה ישכון האור.

איתא במדרש: "לאחר שעשה (המן) העץ הלך אצל מרדכי, ומצאו שהיה יושב בבית המדרש, והתינוקות יושבים לפניו ושקים במתניהם ועוסקים בתורה, והיו צועקים ובוכים, ומנה אותם ומצא שם כ"ב אלף תינוקות. השליך עליהם שלשלאות של ברזל והפקיד עליהם שומרים ואמר למחר אהרוג אלו התינוקות תחילה, ואחר כך אתלה את מרדכי. והיו אימותיהן מביאות להם לחם ומים, ואומרות להם בנינו אכלו ושתו קודם שתמותו למחר ואל תמותו ברעב. מיד היו מניחין ידיהם על ספריהם ונשבעים, בחיי מרדכי רבינו, לא נאכל ולא נשתה אלא מתוך תעניתנו נמות",וכו'. גם בעיתות סכנה ומשבר היו מרדכי ותלמידיו יושבים ועוסקים בתורה, תמידין כסידרן, אף שסכנה גדולה וקרובה מרחפת על ראשם.

אולם, כאן חל המפנה, המהפך. גלגלה ההשגחה שהצלתן של ישראל תהיה דווקא מתוך "נדודי שינה".

"בלילה ההוא נדדה שנת המלך…ויאמר המלך להמן מהר קח את הלבוש ואת הסוס כאשר דברת ועשה כן למרדכי היהודי היושב בשער המלך, אל תפל דבר מכל אשר דברת".

הכתוב אינו מגלה מה גדול היה פחדם של מרדכי ותלמידיו בראותם את המן קרב אליהם. כמו כן לא מפורש בפסוקים מהם פרטי השיחה שהחליפו ביניהם מרדכי והמן כאשר נפגשו, ובאיזו סוגייה עסקו התלמידים באותה שעה. בתלמוד ובמדרש כתובים הדברים ביתר הרחבה.

וז"ל המדרש: "הלך לו (המן) אצל מרדכי, כיון שהגידו למרדכי שהוא בא נתיירא עד מאוד והיה יושב ותלמידיו לפניו, אמר להם לתלמידיו, בני, *רוצו והבדלו מכאן שלא תכוו בגחלתי, שהרי המן הרשע בא להרגני, אמרו אם תמות נמות עמך. אמר להם אם כן נעמוד בתפילה ונפטר מתוך התפילה. וחסלון צלותהון, יתבין ועסקין (לאחר שסיימו תפילתם ישבו ועסקו) בהלכות מצות העומר". יש לציין שבתלמוד מפורש שאותם היושבים לפני מרדכי היו חכמי ישראל, ולא עזבו את רבם בעת ההיא.

העיסוק בתורה לא מש מפיהם של ישראל, למגדולם ועד קטנם.

מדוע בעת כזו עסקו חכמי ישראל בראשות מרדכי דווקא במצוות העומר, הנוהגת בזמן שבית המקדש היה קיים?

נראה שלא היה הדבר באקראי, שכן מצינו בפסיקתא דרב כהנא וז"ל: " לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שהרי אברהם אבינו זכה על ידי מצות העומר לירש את ארץ כנען, הה"ד "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך", על מנת "ואתה את בריתי תשמור", ואיזו זו מצות העומר".

נמצא, שהעיסוק במצוות העומר לא היה רק בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו", ולא רק במובן של "מעלה עליו הכתוב כאילו הקריבו את העומר" מתוך המגבלות של המצב הנתון, אלא היתה ללימוד זה משמעות אקטיבית, לחזור ולירש את ארץ כנען.

   מתוך חשיכת הגלות ושפיפות הקומה, ניצב מרדכי וצופה מעבר למגבלות הזמן והמקום, בידיעה שלימוד זה סולל את הדרך לא רק לשחרור מעול הצורר, אלא גם לחזרת ישראל לארצם.

*כדרך שנהג ר' יהודה בן בבא בזמן השמד, תחת השלטון הרומאי ,סנהדרין יד.

ט׳‏.                    מרדכי היהודי ומשה רבינו

"הפיל פור הוא הגורל וגו'" (מגילה יג.) תנא, כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה, אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה, ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד.

ובמדרש (אסת"ר פרשה ז ,יא) הוסיפו: "אמר (המן) כשם שהדגים (אדר- מזלו דגים) בולעין כך אני בולע אותן. אמר לו הקב"ה: רשע, דגים פעמים נבלעין ופעמים בולעין, ועכשיו אותו האיש נבלע מן הבולעין. אמר ר' חנן הדא הוא דכתיב ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".

נראה שלא בכדי עלה חודש אדר בגורלו של המן, דימה המן בנפשו שזו העת הראויה ביותר להפיק את זממו, חודש שמת בו רבן של ישראל הוא זמן המסוגל לפורענות .

   אולם דווקא עיתוי זה עמד לו לרועץ, שכן בו בחודש נולד מושיען של ישראל, ועל כגון דא נאמר בתהילים: "בור כרה ויחפרהו, ויפול בשחת יפעל".

לאחר שהאיר ה' בחסדו עיננו, נוכחנו לראות שיש קשר הדוק, סמוי ונגלה, בין משה רבינו אדון הנביאים ובין מרדכי היהודי שחי בסוף תקופת הנבואה, בימיהם של חגי זכריה ומלאכי  אחרוני הנביאים.

יש קשר בין גאולת מצרים-גאולה ראשונה, לבין גאולה שניה, בתקופה הסמוכה לבניית הבית השני. עד אשר ניתן לומר: "מעשה אבות סימן לבנים".

   במדרש איתא עוד (רבה פרשה ז):"…באותה שעה רץ אליהו הנביא זכור לטוב בבהלה אצל אבות העולם, ואצל משה בן עמרם, ואמר להם עד מתי אבות העולם רדומים בשינה ואי אתם משגיחים על הצרה שבניכם שרויין בה, כי מלאכי השרת וחמה ולבנה וכוכבים ומזלות ושמים וארץ וכל צבא המרום בוכים במרר ואתם עומדים מנגד ואינכם משגיחים. אמרו לו מפני מה? אמר להם מפני שנהנו ישראל מסעודתו של אחשורוש, ובעבור זאת נגזרה עליהם גזירה לכלותם מן העולם ולאבד את זכרם. אמרו לו אברהם יצחק ויעקב אם הם עברו על דת הקב"ה ונחתמה גזירתם מה אנו יכולים לעשות. חזר אליהו ואמר למשה: אי רועה נאמן, כמה פעמים עמדת על הפרץ לישראל ובטלת גזירתם לבלתי השחית, שנאמר (תהילים קו) לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית, מה תענה על הצרה הזאת, כי באו עד משבר בנים וגו'(ישעיה ל"ז). אמר לו משה כלום יש אדם כשר באותו הדור, אמר לו יש ושמו מרדכי, אמר לו לך והודיעו כדי שיעמוד הוא משם בתפילה ואני מכאן, ונבקש רחמים עליהם לפני הקב"ה ".

   עוד איתא שם (פרשה ט): "עמד משה רבינו לפני הקב"ה ואמר, רבונו של עולם, לא גדיים ולא טלאים הם, אלא קטני עמך שהם שרויים בתענית היום שלשה ימים ושלשה לילות, ולמחר רוצה האויב לשוחטם כגדיים וטלאים. באותה שעה נטל הקב"ה אותן אגרות שגזר עליהם שהיו חתומות בחותם של טיט וקרעם, והפיל על אחשורוש בהלה  באותו לילה".

מדוע דווקא משה רבינו , מכל אבות העולם, נחלץ לעזרתם של ישראל, והלא דבר הוא?

   בטרם נשיב לשאלה זו, נסקור תחילה את מהלך חייו של משה רבנו.

הנה משה רבינו נתגדל בביתו של פרעה,ייתכן אף שהיה במעמד של יורש עצר, נהנה ממנעמי השלטון, מיסב לשלחן מלכים, ולא חסר דבר.

דוקא אז, כאשר  גדל ועמד על דעתו, יוצא הוא אל אחיו היהודים "ונותן עיניו וליבו להיות מיצר עליהם"(רש"י שמות ב, יא ד"ה וירא בסבלותם).

לא זו בלבד, אלא שנאלץ לברוח על נפשו מחשש שלא יבולע לו, כאשר הציל את אחד מאחיו מיד עושקו. מוותר הוא על הכל , ואף מסכן את חייו בעבור אחיו ועמו.

   בעת ההיא  חילופי השלטון  היו מלווים בגזירות על היהודים, חדשים לבקרים, וכמו שכתוב:(שמות א ,ח) "ויקם מלך חדש על מצרים…הבה נתחכמה לו וגו'".

אגב, יש לציין שבאותם פסוקים פרעה לא נזכר אלא בתואר "מלך מצרים", ולא נזכר בשמו או בתוארו המקובל "פרעה".

ושוב חילופי שלטון: (שם ב, כג) "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים, ויאנחו ישראל מן העבודה ויזעקו" וגו'. ובאותם ימים מפלס לו משה רבינו את דרכו עד אשר נבחר ע"י ה' לשליח להושיע את ישראל מיד מצרים. שליחותו לא היתה קלה, היה עליו לעמוד לפני מלך עריץ אשר ייחס לעצמו מעלה של אלוה באומרו: " לי יאורי ואני עשיתיני". והגדיל לעשות כאשר טען:(שמות ה, ב) "מי ה' אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח".

   עקב מכות מצרים ותחלואיה, ולנוכח עמדתו הנחושה והבלתי מתפשרת של משה, חל כרסום בעמדתו התקיפה של פרעה עד שאמר: (שם י, כד) "לכו עבדו את ה' רק צאנכם ובקרכם יוצג, גם טפכם ילך עמכם". גם אז ממאן משה לפשרה זו ואף דורש במפגיע: (שם שם כה) "גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות, ועשינו לה' אלוקינו". ממעמד של שליט עליון הופך פרעה בהדרגה לאדם נשלט ומקבל הוראות.

   כאשר זכו לצאת ממצרים ביד רמה, עמדו משה ובני ישראל ואמרו שירה, אשר סופה ואולי אף תכליתה של השירה היתה התפילה והבקשה לחזור לארץ ישראל ולבנות את בית הבחירה, וככתוב: (שמות טו,יז) "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה' כוננו ידיך".

   דרכו של משה רבינו, כאמור, לא היתה סוגה בשושנים.

כאשר עמד לפני פרעה וביקש על עמו לאמר (שמות ה, ג): "אלהי העברים נקרא עלינו , נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לד' אלקינו פן יפגענו בדבר או בחרב".  פרעה לא זו בלבד שלא נענה לבקשתו אלא אף הכביד עולו עליהם באומרו (שם ה, ז): "לא תאסיפון לתת תבן לעם ללבן הלבנים כתמול שלשם , הם ילכו וקששו להם תבן. ואת מתכנת הלבנים אשר הם הם עשים תמול שלשם תשימו עליהם לא תגרעו ממנו, כי נרפים הם… תכבד העבודה על האנשים" וגו'.

   לכן זכה משה לביקורת נוקבת משוטרי בני ישראל באומרם: (שם ה,כא) "ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה"וגו'.

ואף שזכה למנה גדושה של מחלוקות בוז וחשדות בכל מהלך שנות הנהגתו, המשיך בענותנותו להנהיג את ישראל באמונה.

   ישראל שבאותו הדור, בהיותם במצרים רעים וחטאים היו מאוד, כדברי הרמב"ן (שם יב, מב), והיו משוקעים במ"ט שערי טומאה ומשועבדים בעבודת פרך.

זכו ישראל בהנהגת משה להתעלות ולקבל תורה מסיני והגיעו כולם למעלת הנבואה (משך חכמה, הקדמה לספר שמות).

ראו הם עין בעין כיצד אף הניצחון במערכה תלוי במעלתם הרוחנית, וכאשר היו משעבדין את ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברים (ר"ה כט.).

   כך הפכו מעם נרדף ומשועבד לעם שהפיל חתתו על העמים  שסביבו, ככתוב: (שם טו, יד) "שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען". וכמו שהשמיע רחב באזני המרגלים: (יהושוע ב, ט) "ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו, וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם". וכיון שנפל פחד היהודים עליהם החלו רבים מאומות העולם להסתפח עליהם, וככתוב: (שם יב, לח) "וגם ערב רב עלה איתם".

   כתב הרב חרל"פ בספר "ממעיני הישועה"(פרק י) ש"סדר הגאולה ממצרים הוא התבנית לסדר הגאולה האמיתית והשלמה של העתיד", וכמו שכתוב: (מיכה ז, טו)"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". "והיו המקרים בראשונים רמז לזרעם"(רמב"ן בראשית לו, מג).

   אם נתבונן בהשתלשלות המאורעות בימי מרדכי ואסתר, בגישה שנקט מרדכי היהודי, וביחסו לעמו ולאויביו, נמצא קווים משותפים רבים בינו לבין משה רבינו. וכלשון המדרש: (רבה פרשה ו, ב) "איש יהודי היה בשושן הבירה", "איש"- מלמד שהיה מרדכי שקול בדורו כמשה בדורו, דכתיב ביה "והאיש משה עניו מאד. מה משה עמד בפרץ, דכתיב "ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ"וגו', אף מרדכי כן , דכתיב "דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו". מה משה לימד תורה לישראל, דכתיב "ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים", אף מרדכי כן, דכתיב "דברי שלום ואמת".

   מרדכי באותה העת היה מגדולי האומה וחשוביה, כדברי רש"י (עזרא ב, ב), חבר בית דינו של עזרא הסופר (הקדמת הרמב"ם למשנה תורה), ונציגם של ישראל לפני השלטונות (אגדת אסתר ה, ט).

   דרך ארוכה עשה מרדכי, כמנהיג האומה, מאז שקרע בגדיו ויצא בתוך העיר, ועד שהובל בכבוד מלכים לבוש בלבוש מלכות ברחובה של עיר. מאז שהעיר שושן נבוכה ועד שהעיר שושן צהלה ושמחה. מי היה משער בנפשו שאותו עם גולה ומדולדל הופך בין לילה לעם שכארי יתנשא ולא ישכב עד יאכל טרף, ככתוב: (אסתר ט, א) "ואיש לא עמד לפניהם כי נפל פחדם על כל העמים", ועל כן היו "רבים מעמי הארץ מתייהדים".

   אף הוא כמשה רבו יודע  שההתמודדות מול עמלק מתחילה במישור הרוחני. וכאשר ישראל משעבדין ליבן לאביהן שבשמים ועוטים עליהם שק ואפר מתוך תפילה לבטל את רוע הגזירה, הרי הם מתגברים.

מרדכי היהודי גילה במעשיו רוח יהודית גאה שלא כורעת ולא משתחווה להמן, שאף הוא עשה עצמו לאלוה (אסת"ר  ז,ה), כדרך שלא השתחווה בנימין אבי אביו לעשיו הרשע.

   מרדכי הוכיח ליהודים שטענתם: (מגילה יב, א) "ראו מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני", טענה שהיוותה ביקורת כלפי מרדכי והנהגתו ביחס להמן, היתה טענה מתוך ראייה קצרת טווח. רצון להתערב בגויים, ללמוד ממעשיהם, ולהשתתף במשתיהם מתוך תקווה לזכות בשוויון זכויות, אמנסיפציה, זהו דבר שאחריתו מי ישורנו. הנה אז עלול לבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו, ויניחנו לגוי מרחוק אשר לא למד לשונו (עי' משך חכמה, בחוקותי) .

   מרדכי  היהודי, שכאמור היה נביא, הלך בדרך הארוכה והמפותלת, מלווה בעליות ומורדות רבים, אך מסתבר שהיתה זו הדרך הקצרה.

לא זו בלבד שאין הוא משתחווה להמן, אלא אף בעלותו לרכב על הסוס שרכב עליו המלך, משתמש הוא בגופו של המן כמדרגה לטיפוס (מגילה טז.).

ובדרכו זו זכה וראה כיצד נפל על האומות אימה ופחד, וממילא רבים היו שהתיהדו.

י׳‏.   יעקב ועשיו

   "ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי, ותלך לדרוש את ה'. ויאמר ה' לה שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו, ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר" (בראשית כה, כב).

וכתב רש"י שם: "לא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל. וכן הוא אומר "אמלאה החרבה", לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלים".

   בבטנה של רבקה אימנו היה גנוז ומקופל כל מהלך ההתמודדות של יעקב וזרעו עם זרע עשיו. תאומים שהיו במשך הדורות לסמל ההפכיות. תאומים שאינם זהים, הטרוזיגוטים, האחד איש חלק ומשנהו איש שעיר.

ההפכיות שבאה לידי בטוי בצד החיצוני, היתה רק מעין אשנב לתהום עמוקה שהיתה מפרדת ביניהם.

   לאחר שנים נפגשים שוב האחים, והפעם אין עשיו הולך יחידי, אלא "וארבע מאות איש עמו".

"וישא יעקב עיניו וירא והנה עשיו בא ועמו ארבע מאות איש, ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל ועל שתי השפחות" וגו', "והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו" (בראשית לג, א).

   כיצד יש להתייחס למעשיו של יעקב, בהתרפסותו כביכול, כלפי עשיו. האם נכון היה לעשות כן או שמא היה עליו להמנע?

הנה מצאנו בדברי רבותינו שיש בזה דעות חלוקות.

   זה לשון המדרש (ב"ר, עה, ב) "וישלח יעקב מלאכים" ,רב הונא פתח  "מחזיק באזני כלב עבר מתעבר על ריב לא לו"… אמר לו הקב"ה: לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו "כה אמר עבדך יעקב"?!

   לאמר, נשמעת נימת בקורת כלפי התנהגותו של יעקב. וביתר חריפות כתוב במדרש (שם,שם יא): "באותה שעה שקרא יעקב לעשיו "אדני" אמר לו הקב"ה: אתה השפלת את עצמך וקראת לעשיו "אדני" שמונה פעמים-חייך, אני מעמיד מבניו שמונה מלכים קודם לבניך, שנאמר (בראשית, לו,לא): "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל".

בעקבות  דברי המדרש כתב הרמב"ן (בראשית לב,ד): "ועל דעתי גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום, כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים, ומהם שבאו ברומא והיא היתה סיבת נפילתם בידם. וזה מוזכר בדברי רבותינו ומפורסם בספרים".

   מאידך, רבינו הקדוש, ר' יהודה הנשיא סבר שיש להתיחס להתנהגות יעקב אבינו וביחסו לעשיו כמודל לחיקוי. וכלשון המדרש (שם, שם ו): "רבינו (ר' יהודה הנשיא) אמר לרב אפס: כתוב חד אגרא (מכתב) מן שמי למרן מלכא אנטונינוס. קם וכתב: מן יהודה נשיאה למרן מלכא אנטונינוס. לקח רבינו האגרת וקרעה. אמר לו: כתוב: מן יהודה למרן מלכא אנטונינוס.אמר לו (רב אפס): מפני מה אתה מבזה את כבודך? אמר לו: מה אנא טב מן סבי (וכי טוב אני מזקני יעקב), לא כך אמר יעקב: "כה אמר עבדך"?  יחסו הנכנע של ר' יהודה הנשיא כלפי אנטונינוס לא נבע מתוך רגשי נחיתות, אלא מתוך רצון לקדם אנטרסים לאומיים-יהודיים בדרך נבונה.

   כפי הנראה, גישתו של ר' יהודה הנשיא היוותה את הבסיס לפירושו של ר' עובדיה ספורנו בביאור מניעיו של יעקב אבינו לשליחת המלאכים. וזה לשון הספורנו: "וישלח יעקב מלאכים, לדעת מה בלב אחיו, לדעה מה יעשה לו". אם כן, מטרת השליחות היתה לגלות את כוונותיו של עשיו ואת אשר בליבו. האם עדיין נוטר הוא טינה ליעקב, או אולי ישמח בליבו לראות פני אחיו.

אולם, עדיין קשה מדוע יעקב מצא לנכון להשתחוות לעשיו דווקא שבע פעמים, מה היתה כוונת יעקב בזה?

   ייתכן לבאר על פי התלמוד במסכת קדושין (דף כט:) במעשה אודות רב אחא בר יעקב שהלך ללמוד תורה בבית מדרשו של אביי. והיה מזיק, שד, באותו בית מדרש, וכאשר היו נכנסים לבית המדרש בזוגות אפילו ביום היו נזוקים. מה עשה אביי, אמר לאנשי העיר שלא יתנו  לרב אחא בר יעקב אכסנייה ומקום ללון כדי שיאלץ ללון בבית המדרש, וכיון שרב אחא צדיק גדול אפשר שיתרחש נס על ידו וייהרג המזיק. משלא מצא רב אחא מקום ללון נכנס לבית המדרש. לפתע נגלה אליו אותו מזיק ונדמה לו כתנין בעל שבעה ראשים. פתח רב אחא בתפילה ובתחינה, ועל כל כריעה שכרע בתפילה נפל ראש אחד של המזיק עד שמת.

   כתב המהר"ל בחידושי אגדות (קדושין שם) שהיה אותו מזיק דווקא בעל שבעה ראשים כי הוא כח השד היותר עליון. והמספר שבע תמצא תמיד בעניין הרבוי, וכמו שכתוב: (דברים כח) "בדרך אחד תצא אליו ובשבעה דרכים ינוסו". והשדים כוחם הרבוי כי הם הפך האחדות. וכאשר היה כורע בתפילתו לבורא עולם שהוא אחד ומקור לכל הכוחות, אזי היה מבטל כוחו של אותו שד. ובדרך זו נראה שביאר גם המהרש"א, שכתב שז' הראשים הם ז' כוחות הטומאה שהביא הנחש הקדמוני לעולם. ועל דרך הסוד כתב ר' יוסף חיים בספר בן יהוידע (שם) שבכל כריעה היה מוריד כח אחד מן שבעה כוחות של המזיק לנוקבא דתהומא רבא, עיי"ש.

ועל כן, כיון שהשתחווה יעקב שבע פעמים עד גשתו עד אחיו, והכניע את כוחות הטומאה שהיה עשיו מסובל בהם, אזי לא היה בכוחו של עשיו להזיקו ואף נשקו בכל ליבו.

   אולם, מרדכי היהודי, מבני בניו של יעקב לא כרע ולא השתחווה להמן, מזרעו של עשיו, הגם שכל שאר עבדי המלך אשר בשער המלך כרעו והשתחוו לו במצוות המלך (אסתר ג, ב).

   במדרש (אסת"ר  ז, ה) איתא שמרדכי לא השתחווה כיון שעשה המן עצמו אלוה. ועוד אפשר לומר שמקובל היה מרדכי מרבותיו על מסורת קדומה שאין עשיו נופל אלא ביד בניה של רחל (ב"ר עג, ז). ועל כן כאשר נולד יוסף אמר יעקב ללבן (בראשית ל, כה): "שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי". וכתב ה"יפה תואר" שעל כן מובן מדוע עמלק נפל ביד שאול, המן נפל ביד מרדכי ועמלק ביד יהושוע, וכן יהיה לעתיד.

   הואיל והתחילה נפילה להמן, היתה זו דרך ללא מוצא חזרה, ועל כן אמרו לו חכמיו וזרש אשתו (אסתר ו, יג): "אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו".

   שוב נפגשים יעקב ועשיו והפעם בלבושם של מרדכי והמן, ובסיטואציה שגלגלה ההשגחה.

במגילה יש הקפדה לפרט את יחוסו של המן, "המן בן המדתא האגגי" (אסתר ג, א), ומאידך בפס' נזכר ביתר פירוט יחוסו של מרדכי(שם ב,ה):"מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני".

   "בתרגום" על מגילת אסתר (פרק ה, א) נמנו כל סדר הדורות של המן: המן, המדתא, עדא, בזנאי, אפליטוס, דיוסוס, פרוס, המדן, תליון, אתניסומוס, חרום, חרסום, שגר, נגר, פרמשתא, ויזתא, אגג, סומקר, עמלק, אליפז, עשיו.

כ"א דורות בלבד הפרידו ביו המן לאבי אביו עשיו, זאת לעומת כפליים  במניין הדורות בבית יעקב, ככתוב (שם ז, ה): "מרדכי, יאיר, שמעי, שמידע, בענה, אלה, מיכה, מפיבושת, יהונתן, שאול, קיש, אביאל, צרור, בכורת, אפיה, שחרים, עוזיה, ששון, מיכאל, אליאל, עמיהוד, שפטיה, פנואל, פיתח, מלוך, ירובעל, ירוחם, חנניא, זבדי, אלפעל, שמרי, זבדיה, רמות, חשום, שחורא, עוזא, גוזא, גרא, בנימין, יעקב".

   דבר המלמד על המנהג שרווח בישראל לשאת אישה בגיל צעיר, ולזכות ולראות בנים ובני בנים בחייו.

מעניין לציין שבאומות העולם נהגו לקרוא לבנים בשם האבות, וכך מובן מדוע קרא המן לבניו, פרמשתא וויזתא בשמות אלו, כפי שנהוג בישראל, מקדמא דנא, לקרוא שם לבנים בשם אבותם.

   אין כיעקב, כתאומו של עשיו ,היודע מה טמון בלב אחיו, ועל כן מלווה תפילתו ובקשתו של יעקב את מרדכי ובני דורו למען יחלצו מצפורני אותו רשע. וכך איתא בתלמוד (מגילה ו:): "ואמר ר' יצחק מאי דכתיב: "אל תתן ה' מאויי רשע זממו אל תפק ירומו סלה", אמר יעקב לפני הקב"ה, רבונו של עולם אל תתן לעשיו הרשע תאות ליבו, "זממו אל תפק",זו גרממיא של אדום שאלמלי הן יוצאין מחריבין כל העולם כולו". ותפילה זו תמשיך ותלווה את ישראל עד אשר יעלו "מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו"(עובדיה א, כא).

9.לאור המקראות והפרשנים עולה שסמוך מאוד לסיומה של העלילה נסתיימה מלכות אחשורש ,ומלך דריוש השני. (ראב"ע דניאל ו, א. אסתר ג,ז. -בשנת י"ב למלך אחשורוש. לפי התאריכים הנזכרים במגילה נראה שהפיל פור בחודש ניסן בשנה הי"ב מיום ליום וגו'לחודש אדר, בשנה שלאחר מכן  שנה לאחר מכן ט ,א. ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט ונהפוך הוא.

יא, אחרית  דבר  

"גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון אמר ד' צבאות, ובמקום הזה אתן שלום שלום אמר ד' צבאות" (חגי ב, ט).

ובגמר' (ב"ב ג.) איתא: "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, רב ושמואל ואמרי לה ר' יוחנן ור"א חד אמר בבניין וחד אמר בשנים".

   באור הדברים, האם הביטוי לגדולת הבית יהיה במניין השנים שיכון הבית , ת"כ שנים לעומת ת"י שנים שעמד המקדש הראשון, או אולי הדבר יתבטא בנויו ויופיו של הבית, "וכל מי שלא ראה בניין הורדוס לא ראה בניין נאה מימיו" (ב"ב ד.).

   כתב הרד"ק שזה וזה נתקיימו, שעמד בית הראשון ת"כ שנים ולא היה בניין נאה כמוהו. אולם כתב הראב"ע  שהפס' נאמר בתנאי שיהיו צדיקים גמורים וכמו שנאמר (זכריה ו, יב- טו): "כה אמר ד' צבאות לאמר הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח ובנה את היכל ד'… והוא ישא הוד וישב ומשל על כסאו והיה כהן על כסאו  ועצת שלום תהיה בין שניהם …וידעתם כי ד' צבאות שלחני אליכם והיה אם שמוע תשמעון בקול ד' אלוקיכם".

כל עניינו של פס' זה עוסק בבהמ"ק השני , וכל הטובה והגדולה תלוי במידה שבה ישראל מקבלים את דבר ד'.

ואמנם רואים אנו הבדלים משמעותיים בין מקדש ראשון למקדש שני, וכדברי התלמוד (יומא כא:) :"חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני ,ארון ופרוכת וכרובים אש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים".

   כיון שבטלו אלו בטלו אף שירא פרנדא (מן משי) וזכוכית לבנה ורכב ברזל וי"א אף יין קרוש" וכו' (סוטה מח:).

מה גרם למיעוט גילוי השכינה בימי הבית השני ?

   הנה בגמרא (יומא ט:) נאמר :ריש לקיש הוי סחי בירדנא , אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא א"ל אלהא (לשון שבועה) סנינא לכו דכתיב "אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז", אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו , עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו".

   ריש לקיש שחה במימי הירדן , ובא לפניו רבה בר בר חנה שהתגורר בבבל והושיט לו ידו, אמר לו ריש לקיש אני שונא אתכם, בני בבל, שלא עליתם בימי עזרא ומנעתם שכינה מלשוב לשרות בבית שני.

אתם בני בבל נשארתם ספונים בטירותיכם וטרודים בעסקיכם, מסכימים לגלות ולשעבוד , ולא נענתם לקריאה לשוב ולעלות לארץ ישראל.

   כתב ריה"ל בספר  "הכוזרי" (מאמר שני, כד) שהעניין האלוקי אינו חל על האדם כי אם לפי הכנת האדם – אם מעט מעט ואם הרבה הרבה.

לכן, אף שהיעוד האלוקי והשראת השכינה היה אמור להתקיים במקדש שני כמו במקדש ראשון, וככתוב (זכריה ב, יד) :"רני ושמחי בת ציון !  כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאום ד'", אך כל זאת בתנאי היה שישובו לארץ בנפש חפצה.

מכל מקום הואיל ורק מקצתם נענו לעלות לארץ, כדאיתא במסכת קדושין (דף סט:) :"עשרה יוחסין עלו מבבבל "וכו', ואילו רוב ישראל והחשובים שבהם נותרו בבבל, לכן באותה מידה שמדדו מדד ד' להם, ונתקיימו ההבטחות רק במידה מצומצמת.

   הואיל וארץ ישראל היא ארץ הנבואה , וכל מי שהתנבא לא נתנבא כי אם בארץ הזאת או בעבורה (ע' "כוזרי" מאמר שני , יד), לכן כאשר  נמנעו מלעלות לארץ פסקה מלהתגלות אותה סגולה נבואית והיו אלה  חגי זכריה ומלאכי שהיו כבר אחרוני הנביאים.

   לאור האמור ניתן לבאר את דברי הגמר' (מגילה טז:): "ורצוי לרוב אחיו,  לרוב אחיו ולא לכל אחיו מלמד שפרשו ממנו מקצת סנהדרין", אפשר  לשער שהיה מרדכי דוחק בבני דורו , ובראשם את חברי הסנהדרין , לעלות ולחדש את הישוב היהודי בארץ ישראל מתוך מגמה לחדש את בניין המקדש, ואילו הם נתעצלו ופרשו ממנו.

  המילה "פרשו" תוכיח, שאין הכוונה שנחלקו עמו במחלוקת על רקע הלכתי או אידאולוגי , שאם כן היה להם להמשיך ולשמור עמו על קשר של אחוה, ומכל מקום יש להדגיש שרק מיעוט חברי הסנהדין פרשו ממנו ואילו רובם לא פרשו. אולם, אין זה מוכרח שתמכו במרדכי באופן ממשי ואקטיבי.

   אם נתבונן בדור זה בו אנו נמצאים, דור בו החלו הגלויות להקבץ, דור בו נותנת ארץ ישראל פירותיה בעין יפה (סנהדרין צח:), שהוא סימן מובהק לגאולה, דור בו רבים הם שלומי אמוני ישראל וקול התורה נשמע בארצנו, אזי יתברר שאכן קרובים אנו שוב לאותה התגלות סגולית נבואית שנגנזה. ויתקיים בנו מאמר הנביא עמוס: "וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים הַאַף אֵין זֹאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה'" (עמוס ב, יא).

   אסיים דבריי בתפילה לפני בורא העולם: "יהי רצון מלפניך שיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך לעשות חוקי רצונך ולעבדך בלבב שלם".


One thought on “מהדמויות שבמגילה (מגילת אסתר)

  1. אותו ראב"ע שכתב לחלק בין העיר שושן לשושן הבירה, כתב גם שמרדכי היה היהודי היחידי בכל שושן הבירה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>