מזמור ק"ז בתהילים באספקלריא של ספר יונה

פורסם בעטורי כהנים 265, תשרי ה'תשס"ז, עמ' 36-41

המשווה בין פסוקי המקראות בספר יונה למזמור ק"ז בספר תהילים, יבחין שמבעד לתוכנו של המזמור, משתקפים פסוקים רבים מספר יונה.

 אף שעניינם ותוכנם של המקורות שונה, לכאורה, קווים משותפים רבים מצויים ביניהם. דבר המוצא את ביטויו בחלקי פסוקים, בניבים ובביטויים משותפים.

ספר יונה

תהילים ק"ז

בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי (ב,ח)

(ד) נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף:

 קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי: (א, ב).

 (יא) כִּי הִמְרוּ אִמְרֵי אֵל וַעֲצַת עֶלְיוֹן נָאָצוּ:

 לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי יְדֹוָד אֱלֹהָי: (ב,ז).

(יד)  יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק:

 וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי: (ד,ח).

 (יח) כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת:

 וַיַּזְעֵק וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו לֵאמֹר הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן אַל יִטְעֲמוּ מְאוּמָה אַל יִרְעוּ וּמַיִם אַל יִשְׁתּוּ: (ג, ז)

(יט) וַיִּזְעֲקוּ אֶל יְדֹוָד בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם:

  וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה: (ג, י).

(כ) יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם:

 וַאֲנִי בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה לָּךְ אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה יְשׁוּעָתָה לַידֹוָד: (ב, י)

(כב)  וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה וִיסַפְּרוּ מַעֲשָׂיו בְּרִנָּה:

 וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ: (ב, ד)

.

(כד) הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי יְדֹוָד וְנִפְלְאוֹתָיו בִּמְצוּלָה:

 וַידֹוָד הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר:( א, ד).

(כה) וַיֹּאמֶר וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו:

 וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל אֱלֹהָיו וַיָּטִלוּ אֶת הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה אֶל הַיָּם לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם (א, ה)

(כו) יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג:

  וַיַּחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים לְהָשִׁיב אֶל הַיַּבָּשָׁה וְלֹא יָכֹלוּ כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר עֲלֵיהֶם: (א, יג)

 וַיִּקְרְאוּ אֶל יְדֹוָד וַיֹּאמְרוּ אָנָּה יְדֹוָד אַל נָא נֹאבְדָה בְּנֶפֶשׁ הָאִישׁ הַזֶּה וְאַל תִּתֵּן עָלֵינוּ דָּם נָקִיא כִּי אַתָּה יְדֹוָד כַּאֲשֶׁר                                                        חָפַצְתָּ עָשִׂיתָ: (א, יד).

(כז) יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְכָל חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע:

(כח) וַיִּצְעֲקוּ אֶל יְדֹוָד בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם:

וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ: (א, טו).

(כט) יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם:

וְאֶת יְדֹוָד אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה: (א, ט).

(לג) יָשֵׂם נְהָרוֹת לְמִדְבָּר וּמֹצָאֵי מַיִם לְצִמָּאוֹן:

בשורות אלו ננסה לעמוד על פשר הקשר בין המקראות, וניווכח שהדמיון החיצוני מלמד על קשר אמיץ ועמוק בין השניים.

לצורך כך, נעיין תחילה במזמור ק"ז, שעיקר תוכנו שיר תהילה לבורא עולם המטיב בחסדו לברואיו. המילה "חסד" , מצויה בפסוק הפותח את המזמור ובפסוק החותם אותו, מלבד ארבעת הפעמים הנזכרת בפי חייבי ההודאה, ובכך הופכת איפוא המילה "חסד", למילה המנחה את המזמור כולו.

במבנה המזמור חוזר על עצמו פסוק המושר בפי כל אחד מארבעת חייבי ההודאה[1]: "יוֹדוּ לַידֹוָד חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם". פסוק שמהווה למעשה פתיח קבוע לאופן ההודאה השונה והאופייני לכל אחד מהצריכין להודות.

יתירה מזו, לעומת הצורך להודות לבורא העולם מתוך אמונה תמימה על כי "לעולם חסדו", הרי שבפסוק האחרון  נדרש האדם להתבונן ולהעמיק בחסדי ד', "מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי יְדֹוָד".

מוטיב נוסף שחוזר ונשנה במזמור, שייסורין על חטא הם באים: "כִּי הִמְרוּ אִמְרֵי אֵל וַעֲצַת עֶלְיוֹן נָאָצו[2]ּ", או "אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲוֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּו[3]ּ", וכן אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת יֹשְׁבֵי בָהּ[4]". כלומר, איתני הטבע כולם עשויים לשמש כלי שרת ביד בוראם לייסר וליישר את האדם, אם לא השכיל לעשות זאת האדם בעצמו. כדרך שאמרו חכמים: "אמר רבי אלכסנדרי אמר רבי יהושע בן לוי: לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב, שנאמר (קהלת ג) והאלהים עשה שיראו מלפניו[5]".

בספרו "מורה הנבוכים" מונה הרמב"ם שלושה מיני רעות ונזקים שעלולים לבוא על האדם: "המין הראשון מן הרעות, מה שיארע לאדם מצד טבע ההויה וההפסד, כלומר מחמת שהוא בעל חומר…. והמין השני מן הרעות הוא מה שיארע לבני אדם זה מזה… והמין השלישי מן הרעות הוא מה שיארע לאדם ממנו מפעולתו הוא עצמו, וזה הוא המצוי הרבה[6]".

כלומר, עלול האדם להינזק על ידי פגעי טבע, או על ידי זולתו מבני האדם, ואילו הגורם המסוכן ביותר לאדם מבין גורמי הסיכון הוא האדם עצמו. ולפיכך, שמא ייתכן לומר שנזקי המדבר והים המתוארים במזמור, אמורים כנגד נזקי הטבע, החבוש בבית האסורים הוא כנגד הניזוק על ידי גורם אנושי בעל רצון ובחירה, והחולה שנתרפא הוא כנגד הניזוק בידי עצמו. בדרך זו מבאר אף המהר"ל[7] את המזמור, אלא שהוא מבחין בין המדבר והים, בזאת שהמדבר הוא מצד ההעדר והשלילה, שאין מצוי במדבר מים ומזון, לעומת הים שבא על האדם בכח מבחוץ ומאיימים לבולעו.

בהצלתם ובהוצאתם מאפילה לאור גדול, לא זו בלבד שנכרת כוחו וגבורתו של הבורא, ויכולתו לשדד את הטבע, אלא אף בשליטה הבלתי מסוייגת בכוחות הפוכים בטבע[8]. כך למשל: "ישם נהרות למדבר ומוצאי מים לצימאון", לעומת "ישם מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים". הדבר בא לידי ביטוי גם בכל הנוגע למעמדם החברתי והכלכלי של בני האדם: "שופך בוז על נדיבים" לעומת "וישגב אביון מעוני".

אין כמו הקרבת קרבן תודה המבטא את יכולת השליטה של הבורא בהפכים שבטבע ובמציאות. שכן קרבן תודה הוא היחיד מבין הקרבנות העשוי חמץ ומצה. זו גם הסיבה, לדברי המהר"ל, שהמשמח חתן וכלה ביום כלולותיהם כאילו הקריב תודה, "ואם משמחו מה שכרו? …רבי אבהו אמר: כאילו הקריב תודה[9]", ואלה דבריו: "כי התודה כאשר ד' יתברך עשה לו נס והצילו מן המיתה, או כל נס שעשה לו, וכאשר השם יתברך עושה לו נס, מורה כי הוא יתברך אחד בעולמו, ומפני שהוא אחד עושה בעולמו מה שהוא רוצה…. ולכך יש להקריב אליו חמץ ומצה, כלומר שראוי להקריב אליו הפכים במה שהוא אחד ומי שהוא אחד, כולל הכל אף שני הפכים…. וזה שמשמח חתן וכלה אשר חתן וכלה זכר ונקבה גם כן הם הפכים, והש"י מאחד אותם[10]".

מקובלים אנו ש"אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו[11] ", ומבקש הוא להשיבם אליו ולא לכלותם, כדברי הנביא: "הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי יְדֹוִד הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה[12]", וכפירושו של רש"י: " בשר ודם המבקש להנקם מחבירו מעלים את דבריו שלא יבקש הצלה, אבל הקב"ה ישגיב בכחו ואין יכולת להמלט מידו, כי אם בשובו אליו, לפיכך הוא מורהו ומתרה בו לשוב[13]".

לו זכו הבריות לטהר ליבם בהתערותא דלתתא, עובדים היו את בוראם מאהבה, אך אם חלילה לא זכו וזקוקים הם להתערותא דלעילא, אזי מתקיים בהם: "וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו[14]".

משום כך, לצורך ההוצאה לפועל של שליחות יונה לנינוה נרתמים כל חלקי המציאות, הרוח השמש והים בדומם, הגדול שבבריות בדמותו של דג גדול לצד קטנה שבבריות בדמות תולעת שאין כוחה אלא בפיה מעולם החי, ומעולם הצומח עץ קיקיון שצומח וקמל באורח פלא.

מסכת הייסורין שעבר יונה מרוממים אותו לנקודת מבט אחרת על המציאות, להכיר בכוחו של הקב"ה ובשליטתו על ההפכים שבטבע. ולכן, לעומת המלחים שייראתם את ד' הביאה אותם לזבוח זבחים ולידור נדרים, הרי שיונה מוסיף ואומר:"וַאֲנִי בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה לָּךְ אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה יְשׁוּעָתָה לַידֹוָד[15]". בדבריו, מעיד יונה על עצמו שאכן המסר הובן היטב, אכן לית אתר פנוי מיניה. לא בכדי זובח הוא בקול תודה, באותו הקול המעיד שיש בעל בית לבירה, לעולם, וגם לכוחות הטבע הגלומים בו.

לעיתים דווקא ירידה לים, לבטן הספינה ומשם לבטנו של דג, מרוממים את האדם ומאפשרים לו לראות נכוחה את המציאות, כדברי המדרש: "מיד נפל יונה על פניו ואמר רבש"ע יודע אני שחטאתי לפניך מחול לעוני שברחתי לים שלא ידעתי כח גבורתך, ועכשו ידעתי שנאמר ידעתי כי אתה (ה') אל חנון ורחום[16]".

לדברי המדרש נראה שיונה בהיותו במעי הדגה נדמה כעובר במעי אימו שעתיד להיוולד מחדש: "והיה יונה שלשה ימים ושלשה לילות במעי הדג ולא התפלל אמר הקב"ה אני הרחבתי לו מקום במעי דג זכר כדי שלא יצטער והוא אינו מתפלל אני מזמן דגה מעוברת שס"ה אלפים רבבות דגים קטנים כדי שיצטער ויתפלל לפני, מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים.ומרוב חמה שהיה במעי הדגה נשרף בגדו ומעילו ושערותיו וזבובין ויתושין ונמלים ופרעושים שרויים עליו ומצערין אותו עד שבקש נפשו למות שנאמר וישאל את נפשו למות[17]", בבחינת:" וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָה[18]".

בתחילה יורד יונה ביוזמתו, ולבסוף הוא מובל בתהליך ארוך של ירידה אחר ירידה עד דיוטא תחתונה, שממנה ניתן רק להתחיל לעלות ולטפס.

השינוי החיצוני של יונה שמתבטא , ע"פ המדרש, בהסרת הבגד והשיער, מעיד על תהליך של טהרה, התחדשות, והכנה לקראת ייעוד אלוקי. כך מצאנו בחינוכם של הלויים בעבודת המשכן: " וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרו[19]", בטהרת המצורע:" וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר[20], וכך מצאנו בעלייתו של יוסף מבירא עמיקתא לאיגרא רמא: " וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה[21]".

במזמור ק"ז בתהילים מסיים המשורר במילים: ":מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי יְדֹוָד[22]". וביאר הרד"ק: "אם יתבונן האדם במעשה העולם יראה ברוב כי האל אל אמונה ואין עול. ונותן לכל איש כדרכיו. והמעט שיראה שלא ילך על סדר, יאמר בליבו כי האל יתברך יודע למה זה ואנחנו לא ידענו. ויסמוך הסכלות לו, ולא יסמוך העול לאל יתברך[23]".

אפשר שבמילים אלה מקופלות תמצית חייו של יונה. בכל שלב משלבי השליחות, מוצא יונה את עצמו מלווה ומושגח. "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך[24]". יונה לא רק נשלח, אלא מובל ומונחה לקיים את שליחותו.

האם אין בשליחותו של יונה לנינווה משל לשליחותו של האדם עלי אדמות ?


[1] ראה תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נד ע"ב

[2] פס' יא

[3] פס' יז

[4] פס' לד

[5] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נט ע"א, וילקו"ש קהלת רמז תתקסח.

[6] מהדורת הרב קאפח.  חלק שלישי פרק יב

[7] נתיבות עולם נתיב העבודה פרק יג

[8]  דוגמא לכך ראה שיר השירים רבה פרשה ג ד"ה א [יא] צאינה: "אש וברד דבובין זה עם זה, כיון שראו מלחמתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שהיא מלחמת המצריים עשו שלום ביניהם ועשו מלחמת הקב"ה במצרים הדא הוא דכתיב ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד, נס בתוך נס".

[9] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ו ע"ב

[10] נתיבות עולם נתיב גמילות חסדים פ"ד.

[11] תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ג ע"א

[12] יחזקאל פרק יח, כג

[13] שמות פרק ד,כג

[14] קהלת פרק ג

[15] יונה ב, ה.

[16] ילקוט שמעוני יונה רמז תקנא

[17]  שם רמז תקנ- תקנא

[18] בראשית פרק ח פסוק ט

[19] במדבר פרק ח פסוק ז

[20] ויקרא פרק יד פסוק ט

[21] בראשית פרק מא פסוק יד

[22] תהלים פרק קז פסוק מג

[23] שם

[24] תהלים צא פסוק יא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>