רמזים במצוות ד' המינים

פורסם בעטורי כהנים 92, תשרי ה'תשנ"ג, עמ' 39-40

 דרשות ורמזים רבים נאמרו במצוות ד' המינים במדרשים, על ידי ראשונים ואחרונים, ובדרך הנסתר. ואף אני אמרתי אל ליבי לקיים מה שכתוב 'וְקָנֶה לך חבר', ולעלות על הכתב מעט חידושים בדבר מצווה זו.

במדרש (ויק"ר אמור, ל) נאמר: "פרי עץ הדר" אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. "כפות תמרים" – אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בה טעם ואין בה ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. "וענף עץ עבות"- אלו ישראל, מה הדס זה יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. "וערבי נחל"- אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. אמר הקב"ה, יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו, ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה, הה"ד "הבונה בשמים מעליותיו", ואימתי הוא מתעלה, כשהן עשויין אגודה אחת, שנאמר: "ואגודתו על ארץ יסדה".

להלכה הובא בשו"ע (או"ח, תרנ"א, יא-יב)  שצריך להצמיד את האתרוג ללולב בשעת הנענוע, וד' מינים אלו מעכבים זה את זה. על פי המדרש שמדמה את המינים לד' דרגות בעם ישראל, נראה שגם פושעי ישראל הם חלק בלתי נפרד מכלל ישראל, כעניין שנמצא בשו"ע (או"ח, תרי"ט, א) שהמנהג בליל יוה"כ ששליח הצבור אומר: "בישיבה של מעלה… אנו מתירין להתפלל עם העבריינים", ואמר ר' שמעון חסידא כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית.

והפרישה כתב שבא לרמז שאין לנו להקל ברשעים פושעי ישראל שלא יהיו בכלל תעניותינו ותפילותינו. כשם שהחלבנה היא חלק מסממני הקטורת על אף שאין ריחה טוב, ולא זו בלבד אלא שאם חיסר אחת מכל סממניה של הקטורת חייב מיתה.

אמנם חשיבות רבה יש לאחדותם ישראל, אולם אין לטשטש את הבדלי המדרגות, וכמאמרם ז"ל: "ומורא רבך כמורא שמים". הבדלים אלו מוצאים ביטוי גם בהבדלים בד' המינים. טבע האתרוג כידוע שאינו נרקב אלא מצטמק והולך לאחר תקופה ארוכה. למטה ממנו הלולב שגם הוא נראה דשן ורענן זמן מה לאחר קטיפתו. למטה ממנו ההדס, ולבסוף הערבה שכשם שחיש פורחת כך גם חיש קמלה ונובלת. כדרך שכתב המהר"ל  בספרו 'נצח ישראל' על הפס': "בפרוח רשעים כמו עשב", שכמו שהעשב ממהר לפרוח כן ממהר הוא להיות נאבד, "ובדבר שהוא קטן ואין לו שלימות גדול הוא ממהר לצאת אל הפועל כפי שהוא קטן מאוד".

לעומתו, "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגא", גדילת התמר והארז היא איטית אך משיגיע לשלימותו יש לו קיום, וכמו כן הצדיק "לפי גודל שלימותו אינו ממהר לצאת לפועל כל כך… ואינו ממהר להיות נאבד גם כן".

גם במראם החיצוני נבדלו המינים השונים, האתרוג כמקשה אחת הוא עשוי. גם בלולב מתגלה תכונת האחדות, כמו שכתב הרמ"א (או"ח, תרמ"ה, א) שמצווה מן המובחר בלולב שאין עליו פרודות לגמרי, ומר"ן (שם ב) פסק ע"פ המשנה שבנפרצו עליו פסול. וגבי הדס מצאנו שכתב בשו"ע (או"ח, תרמ"ו, ג) שענף עץ עבות האמור בתורה הוא ההדס שעליו חופין את עצו, ואילו בערבה לא נזכרו תנאים אלו כלל. נראה שרמז יש בדבר שככל שאדם דבק בבוראו ומכוון ליבו לשמיים, הרי שאין נפשו של אדם זה מפוזרת עליו, ואחדות שורה על כוחותיו ותכונותיו.

רמז נוסף להבדלי המדרגות בד' המינים מצאנו בתלמוד (קידושין מ:), שם נשאלה שאלה בפני ר' טרפון וזקנים: "תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה ר' טרפון ואמר מעשה גדול, נענה ר"ע ואמר תלמוד גדול, ענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה". וע"פ דברינו מובן, שהרי ללולב נמשלו בעלי תורה שאין בהם מעשים טובים, ולהדס נמשלו בעלי מעשים טובים שאין בהם תורה. ובפסוק: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל" (ויקרא כג, מ) קדמו כפות תמרים לענף עץ עבות, כמסקנת התלמוד: "גדול תלמוד" וכו'.

וכן באגודת הלולב הובא בשו"ע (או"ח, תר"נ, א) ששיעור הדס וערבה ג' טפחים ושדרו של לולב ד' טפחים כדי שיהיה שדרו של לולב יוצא מן הדס טפח. והרמ"א כתב (תרנ"א, א) שנוהגים לקשור הדס גבוה יותר מן הערבה. אמנם המג"א כתב בשם הלבוש שהטעם לדבר הוא ע"פ הקבלה, אך לפי הדברים האמורים מובנת ההדרגה שבין המינים.

ועוד יש לומר, היוצא בימי תשרי לשווקים ולרחובות, בעת שהמוני בית ישראל רוכשים במיטב כספם את ד' המינים, ודאי יבחין בהבדלים בבחירת כל מין ומין. האתרוג נבחר בקפידא יתירה ומקדקין עליו 'כחוט השערה', והמהדרין אף בזכוכית מגדלת. די בנקודה זעירה לפסול את האתרוג.

למטה ממנו הלולב וההדס. ואילו בערבה אין כ"כ קפידא ודקדוק רב.

כמאמר החסידים על האמור במשנה בזבחים: "קדשי קדשים שחיטתן בצפון". צדיקים וחסידים נכשלים בדברים הצפונים. על הצדיק יש קפידא, כמו שדרשו ז"ל: "וסביביו נשערה מאוד, שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה".

כבר הזכרנו שד' המינים מעכבים זה את זה, גם בעם ישראל, כל פרט ופרט, וכל עדה ועדה יש לה לתרום את 'טעמה וריחה' הטוב לעולמו הרוחני של עם ישראל, שכן אחדות אין פירושה אחידות. וכבר אמרו חכמים ז"ל (ברכות י"ז:): "אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו… ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט, שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין לבו לשמים".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>