תורתן של סבוראים

הקדמה

אחת התקופות הפוריות והמשמעותיות מבחינת ספרות חז"ל, ואשר הטביעה חותמה על דורות רבים, היא תקופתם של רבנן סבוראי.

אולם, בתקופה זו רב הנסתר על הנגלה, רבים מחכמי הדור ההוא נותרו עלומי שם, על אף המורשת שהותירו אחריהם. גם על הסבוראים הידועים לנו מתוך אגרת רש"ג, לא ניתן לדעת איזו הלכה ואיזו שמועה מסר כל אחד מאותם חכמים.

המקורות שמהם ניתן לדלות מידע על קיומם של הסבוראים ועל מפעלם, מעטים מאוד, ומסתמכים בעיקר על דברי רב שרירא גאון באגרתו, ועל הספר סדר תנאים ואמוראים שנכתב אף הוא [1]בתקופת הגאונים.

התקופה עצמה, לפי הנראה, לא נמשכה זמן רב. הראב"ד [2]בספר הקבלה מונה חמישה דורות לרבנן סבוראי. לדעתו, תחילת התקופה היא בשנת תתי"א לשטרות (=500), ונמשכת עד שנת ד' תמ"ט (=689), כלומר קפ"ז שנים.

[3]רש"ג לעומתו סבור שהתקופה אכן התחילה באותה עת, אך סיומה היה בשנת תת"ק (=589), כלומר נמשכה פ"ט שנים בלבד.

בין כך ובין כך מדובר בתקופה קצרה יחסית, שהרבה מאורעות קשים אירעו בהם לישראל.

דומה שהמחקר העוסק בתקופה זו עדיין בתחילתו. יעידו על כך המספר המצומצם יחסית של מחקרים ומאמרים שנתחברו בנושא, לעומת המחקרים הרבים שעוסקים בתקופת התנאים, האמוראים, והגאונים ובספרותם.

מתוך העיון במקורות צפה ועולה השאלה, האם ועד כמה הושפעה ההלכה ע"י גורמים הסטוריים, פוליטיים ותרבותיים שאירעו בימים שהתגבש התלמוד, ולבש את צורתו הסופית.

במסגרת זו נעסוק רק באפס קצהו של הדיון, אך אין ספק שהדבר דורש מחקר רחב ומעמיק, ועוד חזון למועד.


השפעת גורמים היסטוריים על ספרות חז"ל

 

נסקור בקצרה תחילה את ההשתלשלות ההסטורית של מעמד היהודים מההיבט המדיני- פוליטי, דבר שיסייע לעמוד מקרוב על השינויים בהתפתחות התורה שבעל פה בתקופת הסבוראים.

[4]מימיו של רשב"ג הראשון ועד ימי ר' יהודה הנשיא, ריכז הנשיא תחת ידו את הסמכויות הרוחניות כראש הסנהדרין, ואת הסמכויות האזרחיות מדיניות. מעבר להכרה בו כראש הישוב היהודי בארץ, היה הנשיא הנציג המוסמך של היהדות באימפריה הרומית כולה. [5]לאחר מות רבי, נתחלקה הסמכות לשניים, רבן גמליאל ברבי נתמנה לנשיא, ור' שמעון חכם. בשלב זה ריכז הנשיא תחת ידו רק את הסמכויות המינהליות מדיניות, ורק שתי סמכויות רוחניות נותרו בידיו: סמיכת חכמים וקידוש החודש.

במות רבן גמליאל (השישי) בשנת ד'קפ"ו (426) בטל למעשה מוסד הנשיאות באופן רשמי, דבר ששימש את מגמות הכנסייה הנוצרית. [6]מוסד הנשיאות חזר לתפקד רק עם הכיבוש הערבי, היא תקופת הגאונים, וממילא חזר הישוב היהודי בבבל לקבל אוטונומיה עצמאית.

המאות  ה-  5-6 לספה"נ היו שנים קשות לישראל, ובימים אלו נגזרו גזירות קשות על ישראל, גזרו לבטל כמה מצוות, ובקשו להעביר על דתם רבים מילדי היהודים.

[7]במאה השנים האחרונות של תקופת אמוראי בבל, מלכו בבבל שבעה מלכים פרסיים:

[8]יזגרד ה 1-          ד'קנ"ז- ד'קע"ז        (397-417).

ברהרן ה 5-        ד' קע"ז- ד' קצ"ח     (417-438).

יזגרד ה2-           ד'קצ"ח- ד'ר'            (438-440).

יזגרד ה3-           ד'ר'- ד'רי"ז               (440-457).

הורמיז ה3-        ד'רי"ז- ד'רי"ח          (357-458).

פירוז הרשע        ד'רע"ט- ד'קרמ"ה    (459-485).

כובד                   ד'רמ"ו- ד'רפ"ז         (486-527).

אמנם, עד יזגרד ה 3- נהגו עם היהודים ביושר, אך בסוף ימי מלכותו נכנע המלך לכמרי האמגושים, והחלו גזירות שמד להגזר על היהודים.

מלך זה שהיה ססאני קנאי, ניסה לכפות את כל האזור הארמני לקבל את דת הזורואסטר.

אחריו מלך פירוז, שנתכנה ע"י היהודים "פירוז רשיעא", עקב שיא של רדיפות ושמד. בימיו הוצאו מחצית יהודי איצפהן שבפרס להורג בעקבות האשמת היהודים בהריגת שני אמגושים[9].

בשנת ד'רכ"ט (469) סגר פירוז את בתי הכנסיות ובתי המדרש שבבבל, וילדי היהודים נמסרו לידי כהני האמגושים וכמריהם.

המלך כובד שמלך אחרי פירוז, מלך למעלה מארבעים שנה. בתקופתו הוסיפו כהני  האמגושים להציק ליהודים ולהטיל עליהם גזירות קשות, תחת החסות שקבלו מהמלך.

בימי מלכותו של כובד, משנת ד'רנ"ה (495), החלו כת [10]ה"זנדוקים" להפיל חיתתם על תושבי בבל ובמיוחד על היהודים. תביעתם הייתה לבטל את הקניין הפרטי ואת קשרי המשפחה. בראשם עמד מטיף קנאי בשם מצדק, שהטיף לדת הפרסית צרתושתרא. לטענתו, רק התרת כל האיסורים הנוגעים לגזל ועריות שנפשו של האדם מחמדתן, יביאו לביטול היצר הרע. לטענתו, רק כך יגבר שלטון "הורמיז" אלוהי האור והטוב, על "אחרימן" אלוהי הרע והחושך, ורק כאשר יבוא היצר על סיפוקו יוכל האדם להדבק ב"הורמיז" הטוב.

כת זו שהלכה והתבססה בקרב  ההמון, הצליחה להשפיע אף על כובד המלך שקיוה שבאמצעותם יוכל לבסס יותר את מלכותו ע"י קניית לב ההמון. על כן קירב אליו את מצדק ופקד על כל האזרחים להתאים את אורחות חייהם לדרישותיו של מצדק.

תקופה זו שנמשכה שלושים שנה והיתה קשה לישראל מאוד. בנו של כובד המלך, אנושיריאן, שמלך בשנים ד'רפ"ח- ד'רצ"ד (528-534) סירב להשמע לתביעות האמגושים, ואף המית את מצדק. אולם, בימי הורמיז הרביעי שמלך אחריו, שוב השתלטו האמגושים על הארץ ועשו בה שמות.

בשנת ד'רצ"ה (538) עמד ראש הגולה, מר זוטרא, וגייס צבא של כארבע מאות איש בכדי לעמוד מול הזנדוקים, ולהדוף את חיילי המלך כובד ממחוזא ומכפרים הסמוכים לה. אולם לבסוף, בתום שבע שנות אוטונומיה יהודית, לאחר שגם בגדודי מר זוטרא חלה הדרדרות מוסרית, הצליחו חיילי המלך להכות את חילותיו של מר זוטרא ולהכניעם.

בתחילה הייתה העיר פומבדיתא עיר יהודית מרכזית ומבוססת, שהתגברה על הקשיים הבטחוניים והפוליטיים. הרדיפות אחר היהודים לא שיתקו את החיים הרוחניים בעיר, והלימודים במתיבת פומבדיתא נמשכו.

בימיו של רב רבאי שקם לאחר מות רב סימונא החל להתערער אף מעמדה של פומבדיתא, עד אשר שובשו סדרי בלימוד במתיבתא. [11]עקב המצב, נאלצו זקני העיר וחכמיה להעתיק את בית מדרשם לעיר פירוז שבור.

לימים ניצל בר- הרן תשובין, שר צבאו של המלך הורמיז הרביעי, את חולשת מלכו ומרד בו. עקב כך הודח הורמיז והומלך בר- הרן בשנת ד'ש"ו (546). המלך החדש גמל ליהודים על תמיכתם בו ומעתה הוקל ליהודים. בעקבות השינוי במצב, נפתחה שוב מתיבת פומבדיתא, אך המתיבתא העיקרית המשיכה להיות בפרוז שבור.

אמרו חכמים:" [12]שמעתא בעא צילותא כיומא דאסתנא", כלומר, בכדי לעסוק בלימוד תורה ולהעמיק בצפונותיה, זקוק האדם ליישוב הדעת, ולמנוחה מכל טרדה המבטלת אותו מלימודו. ממילא במידה שבה הדרדר מעמדם של היהודים, חלה גם ירידה ביצירה הספרותית. ראוי להביא כאן את דברי [13]ר"א ווייס שהתייחס להתהוות התלמוד עד סוף המאה החמישית, וז"ל: "מסביב לזמן ההוא בסוף המאה החמישית ובתחילת המאה השישית חלה תמורה במצב היהודים בבבל, ששמה קץ לפרוצס זה ולתקופתו. מצב היהודים בבבל הולך ויורד כעת משנה לשנה, ובאותו הזמן הולך ומתמעט כח היצירה עד שהוא פוסק לגמרי, ובזה מסתיימת תקופת האמוראים, שהיתה תקופת יצירתו של החומר התלמודי וכו'. וכשאחרי כמה שנים שבו אל המנוחה ונחלת התלמוד, היה כבר דור חדש, שהיה כבר רחוק מתקופת יצירת התלמוד, ובינו ובין התלמוד היה כבר מרחק של זמן מסויים. ומרחק זמן במקרים אלה אומר התחלה חדשה. בינתיים עלה החומר הקודם הן במעלת האבטוריטה והן במעלת הקדושה, והגיע במידה ידועה לבחינה של "ואין לעשות כמוהו ובמתכונתו".

לעומת ר"א וויס הרואה בתהליך הדלדול הספרותי, תוצאה ממעמדם של היהודים, כותב [14]י. א. אפרתי  שהדלדול הספרותי נובע מביטול האוטונומיה. כאשר ניטלה סמכות ההוראה מיד חכמים, נאלצו חכמים, לטענת אפרתי, לעסוק בדברים הקרובים להוראה.

[15]מעתה לא היה לאל ידם אלא רק לפרש את התלמוד שעבר לידיהם מהאמוראים, לבארו ולמיינו.

לדברי אפרתי,  מה שנאמר בתלמוד על דור רב אשי ורבינא: "[16]רבי ורבי נתן סוף משנה, רב אשי ורבינא סוף הוראה", היינו חוסר סמכות והסמכה רשמית מטעם השלטון. וז"ל: "ביאורה המדויק של "הוראה" הוא "מצווה". ושם הפועל "להורות" מובנו "לצוות". השם והפועל מצויים בעיקר בענייני הלכה:" הורה ר"פ". להורות בענייני איסור והיתר, או בענייני דת ודין, יכול רק אדם שהוסמך לכך מטעם מוסד, שיש בסמכותו לסמוך, ובתנאי שקיבל מינוי מטעם השלטון. ואם פועל השופט מטעם השלטון, אפילו אם אינו פוסק על פי דין תורה, אלא לפי דיני הערכאות בהתאם לדיני המלכות- דינו דין".

במילים אחרות, כאשר נתבטלה משרת ראש הגולה, ניטלה סמכותם של דייני ישראל שנתמנו על ידיו.

בהמשך דבריו כותב אפרתי על תחילתו של העידן החדש: "מכאן ואילך נקראו חכמי ישראל בשם "רבנן סבוראי", היינו רבנים מוסמכים ומומחים להוראה, "דגמירי וסבירי", שקבלו את השמועות , כלומר, את ההלכות, יודעים להסבירן וליישב הטעמים, אלא שלא קבלו את ה"רשותא", המינוי מטעם ראש הגולה. ולפיכך לא היה בכוחם להורות ולצוות שיבצעו את פיסקיהם, ולכוף את הוראותיהם- וזה איפוא "סוף הוראה". דברי אפרתי אלו נסמכים על [17]דברי רש"ג שכתב: "ולפום האכי איתוספא הוראה דארא דבתר דארא עד רבינא דאיפסקא כי דחזא שמואל ירחינאה בספרו דאדם הראשון, אשי ורבינא סוף הוראה. ובתר הכין ודאי אע"ג שהוראה לא הות הוה איכא פירושי וסבארי קרובים להוראה, ואקרו הנהו רבואתא רבנן סבוראי. וכל מאי דהוה תלי פרשוה".

ושמא ניתן ליישב בין דברי ר"א וויס ודברי אפרתי ולומר שר"א התייחס לתהליך כולו, ואפרתי התייחס לשלב המכריע והרשמי, ה"מכה בפטיש" של סוף ההוראה.

הרב א. ר.  זייני במאמרו [18]"רבנן סבוראי והכרעותיהם" מבאר באופן אחר את דברי התלמוד: "רבינא ורב אשי סוף הוראה", ולדבריו יש לחלק בין  התקופה שלאחר חתימת התלמוד לתקופה שלאחר חתימת התלמוד: " לפני זה (לפני חתימת התלמוד) שלטה הלכה, שאפשר לכנותה "נסיבתית", כלומר הלכה, שהוכרעה בהתאם לעניין הנידון, ולא לפי החכמים שאמרו אותה. זוהי כוונת "הוראה". רק לאור תקופות של משבר, של ניתוק מסוים ממסורת או של חשש מפאת ניתוק ממסורת, החליטו חכמים להכריע בין דעות, שנאמרו מפי רבותיהם או מפי חכמים שקדמום, לפי גדלות אומרם. כך נולדו כללי הלכה לאחר תקופת התנאים, וכך נולדו הכללים לאחר התלמוד שכן כולם מאוחרים לרבינא ורב אשי".

ואמנם, רבנן סבוראי בעשרות מקומות בש"ס מציינים בטויים פסיקתיים, שהיו נר לרגלי הגאונים והראשונים. לדוגמא הביא הרב א. ר. זייני בספרו [19]"רבנן סבוראי וכללי הלכה" 22 בטויים או מטבעות לשון כאלה, שחלקם הובחנו ע"י הרב זייני עצמו וחלקם ע"י קודמיו, למשל: 1. הילכתא- והלכתא.

2. לית הילכתא.

3. קשיא הילכתא אהיכלתא.

4. תיובתא.

5. תניא נמי הכי.

6. כתנאי.

7. ולא היא.

8. לאפוקי.

9. תיקו.

10. תסתיים.

והרשימה עוד ארוכה, [20]ואטו אנא כי רוכלא ליתני וליזיל?

כלומר, לדעת הרב זייני ברור שגורמים הסטוריים פוליטיים ומדיניים השפיעו, בין בעקיפין ובין במישרין, על עיצובה של ההלכה ועל דרכי הפסיקה. זאת כפי שברור שפסיקת הלכה בתקופת התנאים, ואפילו סגנון ועריכת המשנה, הושפעו גם בתקופות קודמות ע"י גורמים הסטוריים[21], ואכמ"ל.

במסגרת זו ראוי לדון האם קיים הבדל בין "סוף הוראה" לבין "נסתם התלמוד", רש"ג באגרתו במנותו את דורות הסבוראים, כותב את הדברים הבאים:             [22]"ובשנת תשפ"ז שכיב רב סמא דאינו בריה דרבה. ובתריה מלך רב אסי (י"ג רבה יוסי) וביומוהי סוף הוראה ואיסתתים תלמודא". יש לציין שאת החלק הראשון של המשפט "סוף הוראה" כבר ייחס רש"ג לרבינא השני, שכתב: [23]"אשי ורבינא סוף הוראה". ממשיך רש"ג וכותב: [24]"ובתר הכין ודאי אע"ג דהוראה לא הות הוה איכא פירושי וסבארי [25]קרובים להוראה".

יש לברר איפוא, האם סוף הוראה וסתימת התלמוד הם היינו הך, או שמא שני עניינים שונים הם ?

הרב הלוי בעל [26]"דורות הראשונים" סבור  שהתלמוד נכתב לראשונה בשלמותו בדור הראשון לסבוראים, שהיו למעשה החכמים האחרונים להכניס דיוניהם בתלמוד. ולדבריו סוף הוראה וסתימת התלמוד חלו בעת ובעונה אחת, וסוף הוראה אינה אלא בטוי לפעולת חתימת התלמוד. אלא שהרב נ. ד רבינוביץ הסתייג מקביעה זו, ולדעתו מדובר בשתי תקופות. כסייעתא לדבריו ציין את דברי [27]ר"א וויס  שכתב ש"סוף הוראה" הוא: "סוף תקופת הלכה פסוקה (מעין המשנה והברייתא) דהיינו שאחרי רב אשי לא קבצו הלכות אמוראים לקבצים אלא שקעון בתוך הגמרא, ותחילת תקופת המשא ומתן תלמודי".


היקף דברי הסבוראים בתלמוד הבבלי

 

[28]בסוגיות רבות בתלמוד משוקעים ושזורים דברי סבוראים כחלק בלתי נפרד מגוף הסוגייא. השאלה שיש לשאול היא מה היקף דבריהם בסוגייא, וכיצד היה נראה התלמוד הבבלי אילולא דברי רבנן סבוראי.

כתב רש"ג: [29]"ובתר הכין אע"ג דהוראה לא הות הוה איכא פירושי וסבארי קרובים להוראה, ואיקרו הנהו רבואתא רבנן סבוראי, וכל מאי דהוה תלי פרשוה…וכמה סבארי קבעו בגמר', אינון ורבנן דבתריהון נמי, כגון רב עינא ורב סימונא. ונקטינן מן הראשונים דגמארא דריש האשה נקנית עד בכסף מנא הני מילי, רבנן סאבוראי [30]בתראיי תרצוהי וקבעוהי ודזוד מינה נמי".

כלומר, לדברי רש"ג, קיימות סוגיות שלמות נוספות מלבד הסוגייא בריש קדושין, שמקורן בספרות הסבוראית.

לעומת זאת, ב"סדר תנאים ואמוראים" נאמר: [31]"ואחריהם (אחרי רבינא ורב אשי) רבנן סבוראי שבזכותן נמתחו השמים ונרקעה הארץ עד רב גיזא ורב סימונא, שהיו סוף סבוראין. לא הוסיפו ולא הפליגו מדעתן כלום אלא תקנו פרקים שבכל תנויי כסדרן".

מדברים אלו עולה, לכאורה, שהסבוראים תקנו פרקים בלבד. אלא [32]שכמה חוקרים מסתייגים מקביעה זו, ומעדיפים לקבל במקרה זה את דברי רש"ג, ובפרט שסדר תו"א עצמו משבח את מפעלם של  הסבוראים: "שבזכותם נמתחו השמים ונרקעה הארץ".

בספרו "רבנן סבוראי וכללי הלכה" כותב הרב  א. ר. זייני שרש"ג הסתיר הרבה ממה שיש לומר אודות רבנן סבוראי, וקבע: [33]"אם בתקופת הגאונים היה כל למדן יודע היקף מפעלם של ר"ס, ללא ספק היה מחליט ואומר שגם הוא ראוי לתקן, להוסיף ולגרוע מדברי התלמוד". [34]וכיון שאין דברי רבנן סבוראי מגוף התלמוד, לא הססו רבותינו הראשונים ובראשם הרמב"ם לדחות דברי סבוראים.

לאור דברים אלה יקל להבין את דברי ר"ח בן עטר בפירושו "אור החיים" על התורה, שביאר מדוע נטה הרמב"ם מדברי התלמוד, ופסק כדברי ברייתא שהובאה בספרי. ואלה חלק מדברי הרב שם: [35]"ומעתה בכיוצא בזה מצינו לומר שהאמוראים לא היו בקיאים בברייתות, ולזה התלמוד לא ידע גירסת הברייתא כמו שהובאה בספרי שאילו ידעה לא היה דוחה דברי אביי… ותמצא שכתבו התוספות שאפילו במשניות נוכל לומר שלו היו בקיאים, וזה כפי הטיית העיון לצד ההכרחות ואחר משקולת צדדי ההטייה והענין זה שאנו דנין עליו. ודע כי ברייתות הסדורות במכילתא ספרא ספרי הם מזוקקות ואינם כשאר התוספתות, ולזה פסקה הרמב"ם".

בהמשך דבריו כותב הרב זייני שדברי ר"ס בתלמוד רבים ממה שניתן להבין מאגרת רש"ג, ורש"ג עצמו אינו מציין את כל הסבוראים המפורשים בתלמוד בשמם.

לדברי הרב זייני  "רבים הם רבותינו המעידים על תוספות ר"ס בתלמוד או על פירושיהם בתוך התלמוד אשר אין להם זכר באגרת רש"ג".

מלבד זאת, "ישנם קטעים מן התלמוד שמעידים עליהם חלק מרבותינו שמשל ר"ס הם, ורש"ג ובנו האי אינם מזכירים מילה אחת משייכותם של דברים אלו לסבוראי"[36].

בדברים אלה משיב הרב זייני לדברי פרופ' אברמסון [37]שטען: "שאם להאמין לכל זה, כי אז צריך לקבוע שכל התלמוד הוא של ר"ס". לדברי הרב זייני, כאמור, אכן הרבה מדברי התלמוד מקורם בדברי ר"ס.

מלבד זאת [38]מציין הרב זייני עשרות מילים מתודולוגיות נפוצות, שמקורם בדברי ר"ס. לדוגמא: 1. צריכא (וכל הסגנון הקשור).

2. קשיא.

3. אי הכי.

4. מהו דתימא.

5. איבעיא להו.

6. חסורי מחסרא והכי קתני.

7. אילימא.

8. מאי בינייהו.

9. וכי תימא.

10. הכא במאי עסקינן.

במקומות רבים קיימות הצטברויות של בטויים סבוראיים, דבר המעיד על עריכה יסודית וחדשה של כל הסוגייא, מתוך מגמה לעסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא.

העולה מדברינו, שהסבוראים הביאו את התלמוד לשכלולו המלא, אך בארץ ישראל נשאר התלמוד הירושלמי סתום, כלומר, ללא התוספת והעריכה הסבוראית.

אפרתי סיכם הבדל זה שבין התלמודים ואמר: [39]"אם נוציא מתוך הסוגייא הבבלית את הפרשנות הסבוראית, נקבל סוגייא דומה מאוד לזו המקבילה בירושלמי".

לדוגמא, אחת מיני רבות, התלמוד הבבלי מסכת כתובות דף סא ע"ב שדן בדברי המשנה:" המדיר את אשתו מתשמיש המטה, ב"ש אומרים: שתי שבתות, בית הלל אומרים: שבת אחת", לעומת המקבילה בתלמוד הירושלמי.

[40]נוסח הבבלי

נוסח הירושלמי

"מ"ט דב"ש? גמרי מיולדת נקבה. ובית הלל? גמרי מיולדת זכר. וב"ה נמי נגמרו מיולדת נקבה! אי מיולדת גמרי לה הכי נמי, אלא ב"ה מנדה גמרי לה. במאי קמיפלגי? מר סבר: מידי דשכיח ממידי דשכיח, ומר סבר: מידי דהוא גרים לה ממידי דהוא גרים לה. אמר רב: מחלוקת – במפרש, אבל בסתם – דברי הכל יוציא לאלתר ויתן כתובה; ושמואל אמר: אפי' בסתם נמי, ימתין שמא ימצא פתח לנדרו. הא פליגי בה חדא זימנא! דתנן: המדיר את אשתו מליהנות לו, עד שלשים יום – יעמיד פרנס, יותר מכאן – יוציא ויתן כתובה; ואמר רב: לא שנו אלא במפרש, אבל בסתם – יוציא לאלתר ויתן כתובה; ושמואל אמר: אפי' בסתם נמי, ימתין שמא ימצא פתח לנדרו! צריכא, דאי איתמר בהא, בהא קאמר רב משום דלא אפשר בפרנס, אבל בההיא דאפשר בפרנס – אימא מודי ליה לשמואל; ואי איתמר בההיא, בהך קאמר שמואל, אבל בהא – אימא מודי ליה לרב, צריכא.

ב"ש אומרים שתי שבתות כימי לידת נקיבה וב"ה אומרים שבת אחת כימי לידת זכר או כימי נדתה.

כלומר, הבבלי מפורש יותר, ניכרים בו סימני עריכה ומילים מתודולוגיות, וממילא יש בו אריכות לשון יותר מלשון הירושלמי.

כאן יש להעיר שיש סוגיות בתלמוד הבבלי שנזכרים בהם הסבוראים [41]בשמם, למשל: [42]"רב ריחומי ואבא יוסי", [43]"רב אחאי". ולעיתים קיימות מטבעות לשון וביטויים האופיינים לחכם מסוים, כפי שהעיר [44]אברהם ארזי: "לשון זו פריך רב אחאי אופיינית אך ורק לרב אחאי, ולשון זו מציינת את הקושיות שלו בהרבה מקומות, כגון כתובות מז, יבמות כד, מו, נדה לג, בכורות ו, שבועות מא, חולין סה, ועוד. וכן הלשונות פשיט רב אחאי , הוי בה רב אחאי".


הזיקה בין מקורות ארצישראליים לספרות הסבוראית

 

בתלמוד הבבלי, שבת דף צה ע"א, לאחר דברי רבה תוספאה ורבינא, קובע התלמוד: "והאידנא דסבירא לן כר' שמעון, שרי אפילו לכתחילה".

המילים "והאידנא דסבירא" וכו'  ברור שנאמרו לאחר דורם של רבינא, כלומר בדור הסבוראים. ומחלוקתם של ר' יהודה ור"ש שנזכרת בסוגייא, לא הוכרעה עדיין בסוף תקופת האמוראים.

וכן בעירובין ק ע"ב: "והאידנא דקיימא לן כר"ש כולהו שרי". על מקור זה מעיר [45]הרב זייני:" החשוב הוא שקביעה זו באה לאחר דיון ממושך בתלמוד, שמראה באצבע שלא חשבו כך, ופתאום באה הכרעה המנוגדת לחלוטין לסתם תלמודא! אלא ברבנן סבוראי מדובר כאן".

ניתן להוכיח שהמקור לפסיקה כדעת ר"ש, מושפע מהפסיקה הארץ ישראלית.

כך נאמר בירושלמי:[46]"תני אף ריח כל שהוא, א"ר אילא, אף ר' שמעון מודה בה".

מדוע טרח הירושלמי לציין את דברי ר"ש, ולא הזכיר את דברי ר' יהודה, אלא שנראה שהירושלמי הכריע כר"ש גם במקרה זה.

עוד נמצא בירושלמי: [47]"אף המת במיטה חייב, דברי הכל . לא כן תני אף ריח רע כל שהוא ? ואמר ר' אילא אף ר' שמעון מודה בה". אף שבמשנה נזכרת גם דעתו של ר' יהודה, כדי לקבוע שהלכה כר"ש היה צריך לומר דברי הכל היא.

הרב זייני מוכיח שעד הדורות האחרונים של האמוראים, עדיין לא הוכרעה ההלכה, ולראייה כותב הוא:  "שר' יוחנן  אחוה דבר בריה דרבנא מתפלא, כיצד רנב"י פוסק כר"ש (שבת צד:) ורנב"י משיב לו, שפסיקתו היא אפילו אליבא דר' יהודה. ואף שאין בו הוכחה חותכת שרנב"י דידיה חשב כך- בכ"ז מוכיח, שהיו אמוראים שלא חשבו כר"ש".

בהמשך הדברים מציין הרב זייני שהסוגיות הקשורות לנושא זה כולן עריכות סבוראיות, ואף מוכיח זאת, עיי"ש.

לא זו בלבד שר"ס הושפעו מהספרות הארצישראלית, אלא שגם הפסקים של רב יהודאי גאון, הידועים כמסורות קדומות, מושתתים על מקורות ארץ ישראליים. כפי שעולה מהעיון בדברי [48]הגאון ובהשוואתם לדברי [49]הירושלמי.

וכך כתב רב האי גאון:[50]" כל מה שמצינו בתלמוד, ואין חולק עליו בתלמודנו, או שנותן טעם יפה לדבריו נאחזנו ונסמוך עליו, ולא גרע מפרושי הראשונים, אבל מה שמצינו שחולק עליו על תלמודנו נעזבהו".

מדוע השווה רב האי את פרושי הראשונים (רבנן סבוראי) עם הירושלמי ?

אלא כנראה ידוע לו שהראשונים נהגו לסמוך על דברי הירושלמי.

ויש לברר מתי ומדוע חלה תפנית במגמה לפסוק כשיטת הפסיקה הנהוגה בארץ ישראל, ולנהוג כשיטת בבל ?

במאמרו ציטט הרב זייני את דברי פרופ' אפטוביצר, שכתב: [51]"והשתמשו (הגאונים האחרונים) בכל האמצעים להביא את ארץ ישראל תחת עול התלמוד הבבלי".

כלומר בשלב מסוים בתקופת הגאונים האחרונים החלו להזניח את תורת ארץ ישראל, ולהעדיף את תורת בבל.

את הנימוק לתפנית זו ביאר הרב זייני: "כאשר מרכז תורני אחד התחזק יותר ממרכז אחר שסבל משמד או מאסונות אחרים, הריהו מנסה להשתלט עליו גם מבחינה הלכתית, אפילו אם מסורות המרכז השני עתיקות יותר. וכמעט מעולם לא הצליח מרכז עתיק לשכנע את החדשנים בצדקת דרכו".

מובן, שגם בדברים אלו ניתן לראות שוב את ההשפעה של גורמים הסטוריים על חז"ל, ספרותם, ודרכי פסיקתם.


ביבליוגרפיה

אגרת רש"ג, מהדורת רב"נ לוין. חיפה תרפ"א.

אגרת רש"ג מהדורת הרב  נ. ד. רבינוביץ. ירושלים תשנ"א.

אפרתי יעקב אליהו. תקופת הסבוראים וספרותה. ירושלים  תשל"ג.

ארזי אברהם. מבוא לתורה שבעל פה. ירושלים תשמ"ד.

הרפנס גרשום. עידן התלמוד. ירושלים תש"ס.

זייני הרב אליהו רחמים. רבנן סבוראי והכרעותיהם. סיני כרך קא שבט- אדר. ירושלים תשמ"ח.

זייני הרב אליהו רחמים. רבנן סבוראי וכללי הלכה. חיפה תשנ"ב.

מרגליות הרב ראובן "יסוד המשנה ועריכתה". ירושלים תש"ן.


[1] ראה אפרתי יעקב, תקופת הסבוראים וספרותה. עמ' טו-לג.

[2] מהד' מדעית יו"ל ע"י גרשון כהן. פילדלפיה תשכ"ז. הביאו י. א. אפרתי בספרו "תקופת הסבוראים וספרותה".

[3] ראה אגרת רש"ג מהד' רבינוביץ שכתב בהערה (עמ' 139) שלדעת רש"ג התקופה נמשכה 115 שנה, מאחר והיא התחילה בשנת 475 לספה"נ ולא בשנת 500.עיי"ש.

[4] ראה עידן התלמוד עמ' 168.

[5] ראה בבלי כתובות קג ע"ב.

[6] ראה תקופת הסבוראים וספרותה עמ' נג- גד.

[7] ראה עידן התלמוד עמ' 171.

[8] באגרת רש"ג מהד' נ.ד. רבינוביץ כתב המהדיר (עמ' 135 הערה 35) שיזדגר הראשון מלך בשנים 399-421 לספה"נ, ויזדגר שני מלך בשנים 437-457 לספה"נ. כפי הנראה מזהה אותו רבינוביץ כיזדגר ה3- שנזכר בספר עידן התלמוד.

[9] ראה באגרת רש"ג מהד' נ.ד. רבינוביץ שהביא המהדיר בהערותיו (עמ' 131) אישור לידיעה זו מהסופר המוסלמי הפרסי, חמזה אספהני בן המאה העשירית, שכתב על אירוע שהתרחש בשנת 468, שכאשר יהודי הלקו שניים מראשי הכמורה, ציוה המלך פירוז להרוג מחצית מיהודי איספהאן, ולהעביר מילדיהם לפולחן האש.

[10] ראה בבלי תענית כב ע"א, ובאריכות ראה בספר עידן התלמוד עמ' 178-183.

[11] ראה אגרת רש"ג מהד' רבמ"ל עמ' 99 בנ"ס ובנ"צ.

[12] תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כח עמוד ב

[13] בספרו התהוות התלמוד בשלמותו (עמ' 256). והביאו י. א. אפרתי בספרו תקופת הסבוראים וספרותה עמ' עד.

[14] שם, וראה שם עוד בעמ' נב- נד.

[15] ראה ע"כ עוד בספר רבנן סבוראי וכללי הלכה, עמ' 13.

[16]תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פו עמוד א

[17] מהד' רבמ"ל נ"צ עמ' 69.

[18] סיני כרך קא שבט- אדר. ירושלים תשמ"ח. עמ' קצג.

[19] עמ' 12.

[20]  ע"פ תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף לו עמוד ב

[21] ראה למשל הרב ראובן מרגליות "יסוד המשנה ועריכתה". ירושלים תש"ן. עמ' ה-כד.

[22] אגרת רש"ג מהדורת רבמ"ל נ"ס עמ' 97.

[23] שם עמ' 69.

[24] שם.

[25] ראה דברי הרב הלוי, "דורות הראשונים", ח"ו עמ' 11, הערה ג' ועמ' 50 שסבור שדור רב אשי לא כלל בתלמוד פתרונות המבוססים על דברי התנאים למספר בעיות, כיון שהם היו מבוססים על סברת עצמם. אולם הסבוראים במקרים מעין אלו הכריעו בעצמם, אלא שסגנונם דומה לסגנון האמוראים. וכאשר נוסף הנדבך הספרותי הזה לתלמוד, נחתם התלמוד.

[26] כ"ו עמ' 25-26, 50. וראה עוד כרך ה' עמ' 589-593. והביאו הרב נ. ד. רבינוביץ בהערותיו לאגרת רש"ג.

[27] ראה מקורות ומסורות, באורים לתלמוד, מס' שבת, ירושלים תשמ"ב, הקדמה, עמ' 19-21.

[28] ראה זייני הרב אליהו רחמים. רבנן סבוראי והכרעותיהם. עמ' ר-רי.

[29] אגרת רש"ג מהד' רבמ"ל נ"צ עמ' 69-71.

[30] במהדורתו לאגרת רש"ג ציין רבינוביץ את בעל "דורות הראשונים" שכתב שהיו אלה אחרוני הסבוראים, בדור השלישי – רביעי, שבאו אחרי ר' עינא ור' סימונא. לדעת הרב הלוי הכוונה כאן לר' ראבי, שנזכר אחרי ר' עינא ור' סימונא ע"י רש"ג. עי"ש בעמ' 95.

[31] מהדורת כהנא עמ' 9.

[32] ראה אפרתי בספר "תקופת הסבוראים וספרותה" עמ' סד-סח. ודברי ווייס ואפשטיין שהזכיר בדבריו.

[33] ראה עמ' 9-10.

[34] עיי"ש עמ' 9 הערה 2.

[35] במדבר יח, ג. ד"ה גם הם.

[36] הרב שם מסביר את התופעה בשני אופנים, או שלא רצו לגלות, או שהם עצמם לא ידעו, כי כבר נשכח הדבר בדורם.

[37] דברי אברמסון בכנס שהתקיים באונ' בר אילן (סיון תשנ"א).

[38] שם עמ' 11-12.

[39] תקופת הסבוראים וספרותה עמ' סז.

[40] הדגשתי ביטויים ומטבעות לשון סבוראיים ע"פ רשימת הביטויים שציין הרב זייני בספר: "רבנן סבוראי וכללי הלכה".

[41] באריכות ראה במאמר "רבנן סבוראי והכרעותיהם", עמ' קצד-ר.

[42] עירובין יא ע"ב.

[43] זבחים מג ע"ב. וכן בקדושין יב ע"ב. ועוד.

[44] מבוא לתורה שבעל פה. ירושלים תשמ"ד. עמ' 220-221.

[45] במאמרו רבנן סבוראי והכרעותיהם. סיני כרך קה. עמ' 18. וזאת למודעי שעיקר הדברים הנאמרים כאן, מקורם במאמר זה.

[46] שבת פ"ט הל"ו.

[47] שם פ"י הל"ה.

[48] לדוגמא ראה שבת כז: ברכות מ. מובא בתש"ר ח"ב עמ' 56 ס"ב

[49]לדוגמא ראה כלאיים ס"פ ה. מעשרות סוף פ"ד.

[50] ראה ספר האשכול ח"ב 49.

[51] מחקרים בספרות הגאונים עמ' 10-12


One thought on “תורתן של סבוראים

  1. המחקר המקיף האחרון שנכתב על הספרות הסבוראית בתלמוד הבבלי הוא של המגיב הנוכחי, שהציע תיזה העולה בקנה אחד עם העדויות של הגאונים על אודות טיבה של ספרות זו:

    'לאופייה של ההלכה הסבוראית: סוגיית הבבלי ריש קידושין ומסורת הגאונים', דיני ישראל כד (תשס"ז), עמ' 214-161

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>