איש ואישה – עיון במשנת רבנו בחיי ב"ר אשר

איש ואישה

עיון במשנת רבנו בחיי ב"ר אשר

א.   הקדמה

ב.    חיבור לעולם רוחני

ג.     לידת זכר ולידת נקבה

ד.    תכשיטי נשים

ה.   דיבור ושיחה

ו.      גאולה ומלכות

א.    הקדמה

כאשר ביקשו לבטא את הפער בין עולמו של האיש לעולמה של האישה, לא נחה דעתם של חכמים, עד שאמרו: "נשים עם בפני עצמן הן"[1]. שאלת השוני והדמיון בין האיש והאישה, העסיקה מאז ומעולם את חכמים ז"ל, משוררים ואנשי רוח, לצד אנשי מחקר ומדע. נקודת המוצא היא שקיימים הבדלים רבים, שרבים מהם שורשם נעוץ עוד בראשית ימי הבריאה, ובהיווצרותם של איש ואשה על פני האדמה. מאידך, בתקופה המודרנית בעולם המערבי, קיימות גישות פמיניסטיות קיצוניות, לפיהן חל טשטוש בין המינים, תהליך שאינו משרת בהכרח את טובתן של הנשים.

כתב רבינו בחיי: "האשה נבראת בגן עדן, כי שם נלקחה מצלעות האדם ועצם מעצמיו, והאדם שהונח בגן עדן נברא חוץ לגן"[2]. לאמר, המקום בו נבראו האיש והאישה שונה. ממילא, אפשר שהשוני בין המינים, החל עוד מנקודת היצירה, וטבע את חותמו על כל מהלך חייהם. שוני זה מתבטא במבנה הפיזי של האיש והאשה, בתגובותיהם למצבים משתנים, בגישות ובדגשים שונים, ואף בתוחלת החיים. המקום בו נברא האדם משפיע על אישיותו ותכונותיו, שהרי 'הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ'[3], או כעין שהובא במדרש: "יש ארץ מגדלת גיבורים ויש ארץ מגדלת חלשים"[4]. אף שנברא האדם מאוחר לכל הנבראים, הרי שלשלמותו לא הגיע עד שנבראה האישה: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם"[5], כמובא ברמב"ן: "מפני ששם אדם כלל לכל המין האנושי", ולא ראוי הוא להיקרא 'אדם', אלא עד שנבראו זכר ונקבה.

ב.    חיבור לעולם רוחני

 היות מקום בריאתה של האשה בגן עדן, מעיד על זיקה טבעית ונפשית לעולם רוחני, המוטבע בנשים באופן מובהק. לא ייפלא אפוא, שעל הנשים כותב רבנו[6], שעיקרים גדולים בתורה מפורשים על ידי נשים, כעניין עולם הבא שנלמד מאביגיל, ותחיית המתים וסדר התפילה מחנה הנביאה, ועניין הגלגול על ידי האשה התקועית. על אלה יש להוסיף את הנאמר בתלמוד: "למדנו יראת חטא מבתולה, וקיבול שכר מאלמנה"[7]. זאת על אף שלא נצטוו על לימוד תורה כאנשים.

כאמור, לא רק בחלק העיוני, במצוות לימוד התורה, נבדלו הנשים מהאנשים, גם בקיומן של מצוות שהזמן גרמן, פטרה התורה את הנשים[8]. בביאור הטעם לדבר, כתב אבודרהם: "לפי שהאשה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו. ואם היתה מחוייבת במצוות עשה שהזמן גרמא, אפשר שבשעת עשיית המצווה, יצווה אותה הבעל לעשות מצוותו, … לפיכך פטרה הבורא ממצותיו כדי להיות לה שלום עם בעלה"[9]. לדבריו, פטור האשה ממצוות אלה נובע מטעם שלום בית. אולם לדבריו, עדיין יש לשאול, מדוע פטרה תורה נשים שאינן נשואות? על כך ראוי להביא את דברי הרש"ר הירש: "התורה לא חייבה את הנשים במצוות אלה (שהזמן גרמן), מפני שאין הן זקוקות להן… התורה מניחה שיש לאשה דביקות יתירה ונאמנות של התלהבות לייעודה… משום כך לא היה צורך להטיל עליה את כל המצוות המוטלות על האיש"[10]. לדבריו, האשה אינה זקוקה למצוות אלה כדי להשלים ייעודה, זאת בשל היותה אמונתה הטבעית .

לא רק ממצוות שהזמן גרמן, פטרה התורה את הנשים, גם מלימוד תורה פטורה האשה[11]. אפשר שמלבד גזירת הכתוב[12], הטעם המושכל לדבר, נובע מדברי חכמים שהובאו בתלמוד: "שלשה עזין הן: ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות"[13], והובא ברש"י: "ונתנה להם תורה שיעסקו בה, והיא מתשת כחם ומכנעת לבם". ללמדך שעל ידי לימוד התורה מתמתקת עזותן של ישראל, ויתרה מכך, בכוח התורה לנתב את עזותן לאפיק ערכי, מוסרי, לבניינו של עולם. ואילו האשה הישראלית, ש"כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה"[14], לא שייכת בכל אלה. אמנם, לא נצטוותה האשה בלימוד התורה, אך היא הסיבה ללימוד התורה. לכן הקדימה תורה את הנשים בכתוב: "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל"[15], והובא במדרש: "בית יעקב, אלו הנשים"[16]. בביאור הכתוב כתב רבינו: "האשה הטובה היא סיבה לתורה, שהיא יכולה להמשיך את בנה לבית המדרש, לפי שהיא מצוייה בבית, והיא מרחמת עליו בכמה מיני געגועין, כדי להמשיך אותו אחר למוד התורה מנעוריו"[17]. אפשר שמטעם נוסף הקדים הכתוב את האשה, ש"היא קלה להתפתות"[18], ולא זו בלבד, אלא אף בידה למשוך בעלה בדברים. אם זכתה, הרי בכוחה למשכו לבית המדרש, ואם חלילה לאו, הרי במעשיה עלולה להביא קללה לעולם, כפי שאכן אירע במעשה הנחש הקדמוני אשר פנה תחילה לאשה, והיא זו שהסיתה את אישהּ. מטעם זה, יש הפרש גדול בין כהן לכהנת, שאינה מצווה להזהר מן הטומאה, "כהן מוזהר מן הטומאה אבל לא כהנת, שכן דרשו רז"ל[19]: "בני אהרן", ולא בנות אהרן. וטעם הדבר לפי שהנשים גרמו מיתה לעולם"[20], ולכן אינן מוזהרות מלהטמא.

מגבלות הזמן וצמצומיו, והחובות המעשיות הנובעות ממנו, מצוות שהזמן גרמן, אינם תואמים את אישיותה של האישה. אישה שדרכה להיות נפעלת, מתעגלת עם מהמורות הזמן, ושינויים במציאות אינם זרים לה. זאת ועוד, מידי חודש כאשר מתחדשת האשה, לאחר שעולה מן הרחצה, או אז חביבה על בעלה כביום כלולותיה, ממש כשם שהלבנה מתחדשת. "וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהן עתידין להתחדש כמותה"[21]. לעומתה האיש, הנמשל לחמה, מאיר הוא בקביעות וללא שינוי. לכן שינויים מהווים אתגר עבורו, ואין הוא צולח אותם כאישה. אפשר שגם בכך ניתן ליישב מדוע תוחלת החיים של האישה, גבוהה מאשר האיש…[22].

אמרו חכמים: "נתן הקדוש ברוך הוא בינה יתירה באשה יותר מבאיש"[23]. ומשמעות בינה זו "שממהרת להבין"[24], או שהיא מבינה דבר מתוך דבר[25], ודבר לא נעלם ממנה. כשם שיש אדם הנבדל מחבירות בטביעת העין, כך טבע ה' באשה טביעת עין יותר מאשר באיש. לעיתים מבחינה האשה בדברים דקים ועדינים, עד שאמרו חכמים: "האשה מכרת באורחין יותר מן האיש"[26]. ביכולתה לעמוד על אופיו, אישיותו ומידותיו של אדם, עוד בטרם פצה הלה פיו. ולכן אודות האשה השונמית כתוב: "וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ, הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד. נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה, וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן, וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה. וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה". לא זו בלבד שהיא העומדת על טיבו של האורח הבא אל ביתם, אלא גם מבקשת דרך להיטיב לו ולנעים את שהותו במעונם. מאידך אמרו: "האשה צרה עיניה באורחים יותר מן האיש"[27], ומקור לימוד זה נלמד מאופן הכנסת האורחים של אברהם לעומת שרה. אפשר שכיון שהכירה השונמית במעלתו של אורחם, היה הוא ראוי בעיניה לספק לו כל צרכו. ואילו האמור בשלושת המלאכים, הבאים לאוהלו של אברהם, הלא אמרו חכמים: "כסבור שהם ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם"[28], לכגון אלה צרה עיניה של שרה. חסה שרה אימנו על ממונה, לבל ייהנו ממנו בני אומה שפלה, הנוהגים מנהגי שפלות, עד שמשתעבדים אפילו לאבק שברגליהם.

 ג.     לידת זכר ולידת נקבה

 בפרשת תזריע נכפלו מספר ימי טהרתה של יולדת נקבה, לעומת יולדת זכר. שכך גזרה תורה שמונים יום לנקבה, וארבעים לזכר. הטעם לכך, שהיות יצירת הנקבה נשלמת לשמונים יום לעומת הזכר, שנגמרת יצירתו לארבעים יום, לפיכך ציותה תורה שזמן טומאתה כפליים מלידת זכר. כך ביאר הראב"ע[29], וסיים דבריו במילים: "וזה דבר ברור ומנוסה". ללמדך שכשם שתהליך היצירה והלידה מורכב וארוך יותר, כך משך זמן טהרתה ותוחלת חייה של האשה ארוכים יותר[30].

את דברי הראב"ע, מדוע טומאת ארבעים לזכר ושמונים לנקבה, ניתן לבאר לאור דברי התלמוד: "אשה מזרעת תחילה – יולדת זכר, איש מזריע תחילה – יולד נקבה"[31]. בזכר ובנקבה מתגלה סוד ההפכים, שבדבר גנוז הכח ההפכי לו, כמובא בדברי רבינו: "שיש בזרע האשה כח גנוז והוא כח הזכר, ולכך יולדת זכר. כשם שיש בזכר כח גנוז והוא דם הנקבה, והראיה מאדם הראשון שהיתה חוה בנויה ממנו והיתה גנוזה בכחו, כן כח הזכר גנוז בזרע הנקבה"[32]. לדבריו, מאדם הראשון נוצרה דווקא הנקבה, שהיא למעשה צפונה בו וגנוזה בכוחו, ולימים נקראה חוה. לכלל זה יש השפעה על לשון הכתוב, לפיו הבנים מתייחסים לאם, והבנות לאב: "דרך הכתוב לייחס הבנים אל האשה, וכן כתוב: "אלה בני לאה"[33], והבנות לאב, כי כן כתוב: "ואת דינה בתו"[34].

 הדברים מתיישבים יותר לאור המובא ב'כלי יקר': "וידוע שזרע האשה חם יותר מן זרע האיש, כי אשה מזרעת אודם שבו, וכל אודם נוטה על החום ביותר. ואביו מזריע לובן שבו, וכל לובן נוטה על הקרירות ביותר, ודם ושלג יוכיח ואש ומים, … לפי שיש באשה יותר חום טבעי הנוטה על התשוקה. לפיכך הזכר הנולד מזרע האשה שהוא חם ביותר, נגמרה יצירתו מהרה תוך ארבעים יום. אבל הנקבה נולדת מזרע האיש, שהוא קר ואינו מתבשל מהרה, על כן לא נגמרה יצירת הנקבה כי אם לשמונים יום"[35]. האודם והלובן המורים על הקרירות והחום, מלמדים גם על המידות 'דין ורחמים', כמובא בריקאנטי, בן דורו של רבינו: "זרע האם אדום כי היא מצד הדין, וזרע האב הרומז לרחמים הוא לבן"[36]. מטעם זה כתב רבינו[37], שהרחמים מתייחסים לאב, "כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים"[38], לעומת הדין המיוחסת לאם, "מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ"[39].

לעומת גישת הראב"ע, לפיה אין זמן יצירתן של הזכר והנקבה שווה, כתב רבנו בחיי[40], שהצורה נשלמת לזכר ולנקבה באותה העת: "אבל דעת רז"ל[41] שהצורה נגמרת לארבעים יום בין בזכר בין בנקבה", ולכן הטעם לכפילות: "מפני שטבע הנקבה קר ולח, והיא צריכה נקיון רב לרוב הלחויות המוטבעות בה, ועל כן תצטרך להמתין כל הזמן הזה כדי שתהיה מנוקה מלידה ומבטן ומהריון, כי כן יצטרכו בני אדם שטבעם קר ולח זמן ארוך בנקיונם מאותן שטבעם חם". הלחויות המצויות בנקבה יותר מאשר הזכר, מחייבות פרק זמן ארוך יותר לנקיון והטהרות. הלחות המצויה יותר באשה, עובדה שגם הראב"ע הכיר בה, היא גם הסיבה שראשה של האשה אינו נוטה להקריח גם אם הזקינה. לעומת הזכר שנוטה יותר להקריח בבגרותו, כדברי הראב"ע: "בעבור הלחה הרבה שיש בה לא יקרח ראשה, כי השער הוא כדמות עשב"[42], מכל מקום, אין לעובדה שהלחויות מצויות יותר באשה השפעה על גידול הזקן בה.

יתירה מכך, לידת הנקבה כרוכה בצער ובייסורים גדולים יותר מלידת הזכר, "חבלי נקבה מרובין משל זכר"[43]. אך לא רק לידת הנקבה מורכבת יותר, גם החששות הכרוכים בגידולה מרובים, כפי שדרשו בתלמוד את הכתוב בספר בן סירא: "בת לאביה מטמונת שוא, מפחדה לא יישן בלילה, בקטנותה – שמא תתפתה, בנערותה – שמא תזנה, בגרה – שמא לא תינשא, נישאת – שמא לא יהיו לה בנים, הזקינה – שמא תעשה כשפים"[44].

ההבדל במבנה הנפשי והפיזיולוגי בין האיש לאשה, מחייב את האיש לעמול בתורה, כמובא במהר"ל: "האיש במה שהוא גבר איננו בעל שאנן והשקט מצד התגברותו והתפעלו… האנשים צריכים מצד זה שיהיו עמלים וטורחים בתורה מבלי מנוח לילה ויום, וזהו גופו 'ותגיד לבני ישראל', דברים הקשין כגידין הוא העמל הגדול הזה. אמנם לנשים בלשון רכה, כי אינם צריכים כל כך"[45].

לכן ראויה דווקא האשה לברך "שעשני כרצונו"[46], כדברי הראי"ה קוק: "התכונה הנפעלת של האשה כשהיא ישרה, היא עלולה להרשם ולהפעל מתכונת השפע של המעשה אשר עשה האלהים"[47]. אולם, חוסר איזון של כשרון טבעי זה המצוי בנשים, עלול להוביל למחוזות פסולים, כמו כישוף, ולכן אמרו חכמים: "מרבה נשים מרבה כשפים"[48]. זאת ועוד, כאשר הזכיר את איסור כישוף, אמר הכתוב: "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה"[49], והטעם שהזכירו הכתוב בלשון נקבה: "מפני שהנשים מצויות בכשפים יותר מן האנשים"[50].

הביטוי המיוחד לייחודיות הרוחנית המתגלה בנשים, מתבטא גם בכך שהנשים סרבו לתת מתכשיטיהן למעשה העגל, בעוד שראשונות היו להתנדב בחפץ לב למעשה המשכן[51]. בשבח הנשים נזכר במדרש: "אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים, שכן את מוצא שאמר להן אהרן 'פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם', ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן… והנשים לא נשתתפו עמהן במעשה העגל. וכן במרגלים שהוציאו דבה… אבל הנשים לא היו עמהם בעצה… אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ"[52]. לדברי המדרש, לא רק בחטא העגל לא נטלו הנשים חלק, אלא גם בחטא המרגלים, שהיווה גם חטא לאומי לא חטאו הנשים ולא לקו עם האנשים, שלא היו בגזרת המדבר. ולא זו אף זו, שהיו מחבבות את הארץ. ומה שכר ניתן להם, "נתן הקדוש ברוך הוא לנשים שכרן בעוה"ז ובעוה"ב לפי שהיה זה בראשי חודשים, בעולם הזה שמשמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים, ובעולם הבא שהן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים, שנאמר: (תהלים קג, ה) "המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעוריכי"[53].

ד.    תכשיטי נשים

 התכשיט והנוי מהווים חלק בלתי נפרד מחייה של האשה. אמרו חכמים על הכתוב: "וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע"[54], מלמד שקלעה וקשטה ונתנה לו"[55]. כלומר, עוד מראשית יצירתה של האשה, לא זו בלבד שטבע בה ה' תכונה זו, אלא הוא אף דאג לנויה ותכשיטיה. לכן בפסוק: "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת"[56], נקט הכתוב דווקא אשה ולא איש, מאחר שכְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב האמורים היינו 'תכשיטי נשים של כסף וזהב'[57]. ואף שגם האנשים שאלו, "אלא שדבר הכתוב בהווה, שהנשים רגילות לשאול תכשיטין יותר מן האנשים"[58]. מטעם זה חייב אדם לשמח את אשתו ברגל 'בבגדי צבעונין'[59], והאשה אינה נידונת בדין סורר ומורה, " לפי שאין דרך הבת להמשך באכילה ושתיה"[60]. מעתה יגדל שכרן של הנשים בנתינת תכשיטיהם למלאכת למשכן, "עם היות ענין טבעי בנשים להשתעשע ולשמוח בתכשיטיהן, והם הם עקר שמחתן וחמדתן"[61].

התכשיט מלווה את האשה מראשית יצירתה ועד יומה האחרון, ללמדך שהדבר טבוע באישיותה. כך הובא בתלמוד: "יתיב רב הונא בר חיננא קמיה דרב חסדא, ויתיב וקאמר: לא שנו (שמתקשטת האשה בחול המועד) אלא ילדה, אבל זקנה – לא. אמר ליה: האלהים! אפילו אמך, ואפילו אימא דאימך, ואפילו עומדת על קברה. דאמרי אינשי: בת שיתין כבת שית, לקל טבלא רהטא"[62]. התלמוד דן אודות הקישוט שמותר לאשה לעשות בחול המועד. התלמיד בבית המדרש סבר לומר שאולי ניתן לחלק בין בחורה לזקנה, ולכן רק לבחורה הדבר מותר, ואילו לאשה שהזקינה, אין הדבר נחוץ יותר. ואלו רבו למדו שחיבת הנוי והתכשיט אצל הנשים לא מאבדת מערכה. וכשם שקול מיני זמר מושכים את תשומת ליבה של האשה, אף שזקנה האשה והיא בערוב ימיה, כך טעמו של התכשיט לא פג[63].

לחלוחיות החיים וחיוניותם, המתבטאים גם בהמשכות לקול זמר וליופיו של תכשיט, מבליטים יותר את השוני בין האיש לאשה, עד שאמרו בתלמוד: "סבא בביתא פאחא בביתא, סבתא בביתא סימא בביתא[64], כמובא ברש"י: "פאחא – שבר שאינו אלא למשא . סימא – מטמון שיכולה לטרוח ולעשות מלאכה בזקנותה". כאשר זקן האיש, אפילו הגבשושיות הקטנות נדמים בעיניו כהרים גבוהים[65], וכל העולם עליו לטורח, כמו שהעיד על עצמו ברזילי הגלעדי: "בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע, אִם יִטְעַם עַבְדְּךָ אֶת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֶת אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה, אִם אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת"[66]. לאחר שחושיו כהים, ואין הוא יוצא עוד למלאכה, יושב הוא בביתו, ונופל למשא על בני ביתו. ואילו האשה, גם בזקנותה 'צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ'[67], ולא תחדל לטרוח בבניין ביתה.

ה.   דיבור ושיחה

 מהמאפיינים הבולטים של האדם הוא כשרון הדיבור: "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה"[68], ותרגם אונקלוס: "והות באדם לרוח ממללא". אולם, כשם שיש הבדל בין דיבור של מצווה, לדיבור רשות, ולדיבור של איסור, כגון רכילות ולשון הרע, כך יש פער בין דיבור ושיחה. 'הדיבור' מבטא את קומתו השכלית והרוחנית של האדם. לעומת 'השיחה', שמשמעה דיבור קל, שיחת חולין ושמחה[69]. כך נמצא בתלמוד: "משיחתו של רבן גמליאל למדנו שני דברים… ולימא מדבריו של רבן גמליאל? – מילתא אגב אורחיה קא משמע לן… מנין שאפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד – שנאמר (תהלים א) ועלהו לא יבול"[70]. לשון התלמוד קשה, והלא במקום המילה 'משיחתו', היה לתלמוד לנקוט 'מדבריו'? אלא בא ללמד שהדבר נלמד כבדרך אגב. כמו שמוכח מהמובאה הבאה אודות 'שיחת תלמידי חכמים', שאינה אלא שיחה קלה של תלמידי חכמים, ולמדונו חכמים שגם לדברים מעין אלו, על האדם להטות אזנו כאפרכסת, ולנסות לדלות מתוכם דברי חכמה ומוסר.

'השיחה' מצויה יותר בקרב הנשים, כמוזכר בתלמוד: "עשרה קבים שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים"[71]. טבע זה שהוטבע באישה מתחילת יצירתה, להיותה מגדלת בנחת את ילדיה ומפייסת אותם בדבריה, הכיר בו האדם. לכן קרא שם זוגתו 'חוה', "על שם שמחוה[72]. וזהו שאמרו "יו"ד קבין שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים ואחת כל העולם"[73].

על מעלת הצניעות באשה, הובא במדרש: "אמר (ה') לא אברא אותה מן הראש שלא תהא מיקרת ראשה, לא מן העין שלא תהא סקרנית, ולא מן האוזן שלא תהא צייתנית, ולא מן הפה שלא תהא דברנית, ולא מן הלב שלא תהא קנתנית, ולא מן היד שלא תהא ממשמשנית, ולא מן הרגל שלא תהא פרסנית, אלא ממקום שהוא צנוע באדם אפילו בשעה שאדם עומד ערום אותו המקום מכוסה. ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה תהא אשה צנועה, אשה צנועה"[74]. מדברי המדרש נראה שעוד בטרם נוצרה האשה, היוותה מעלת הצניעות גורם מכריע ביצירתה. המקום ממנו נוצרה האשה משמש לא רק כגרעין שממנו מתהווה מציאות חיים חדשה, אלא גם כאתגר וכמשימת חיים לאשה, כיצד תשכיל לבטא בחייה את אותה מעלה ותכונה של צניעות. מטעם הצניעות מנע הבורא את שער הזקן מהאישה, כפי שכתב רש"ר: "הזקן יעלים אותם חלקי הפנים שעיקר פעילותם היא חושית… האשה היא צנועה מעצם טבעה הפנימי, והרי היא זקוקה פחות לאותה אזהרה… יוצר האדם ציין את טבעה הצנוע של האשה על ידי שמנע ממנה את מעטה השיער של הלחיים, וכדרך שעשה ביצירתו כן עשה בתורתו, לא רק איסור השחתת פאת הזקן, אלא גם איסור הקפת הראש נוהגת רק באנשים ולא בנשים"[75]. לאמר, בשל מידת הצניעות הטבעית של האשה, אינה זקוקה היא למעטה חיצוני נוסף.

  ו.      גאולה ומלכות

 מקובלים אנו מפי האר"י ז"ל, שכל הגאולות שהיו מימות עולם, היו בהארת מידת ההוד, שהיא בבחינת נוקבא, כמובא בספר 'בני יששכר': "על כן כל הגאולות היו בצירוף אשה אשר נעשה הנס על ידה, על כן גאולת מצרים התחילה להתנוצץ על ידי בתיה בת פרעה, ובסיסרא היתה דבורה … בצאתם מגלות בבל בעת שנהרג בלטשצר … אשת בלטשצר יעצה אותו להביא את דניאל לפתור לו כתיבת המלאך … פרס ומדי על ידי אסתר, יון על ידי יהודית כנודע"[76].

מדברי ה'בני יששכר' עולה, שבכל אותן גאולות, היתה האשה טפילה לאיש, והוא שהוביל את הגאולה. הגאולה היתה 'רק' בצירוף האשה למהלך הגאולי. כך נראה גם מלשון התלמוד: "נשים חייבות בארבעה כוסות הללו, שאף הן היו באותו הנס"[77], כדבר הנטפל לעיקר. אולם, בדברי רש"י הובא המקור התלמודי: "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים"[78], ובדבריו הזכיר רש"י גם את הניסים בחנוכה ופורים שאירעו על ידי נשים. אם כן, בגאולות אלו היו הנשים סיבה ועיקר הגאולה. שאלה זו שאלו בעלי התוספות[79]. ושמא ניתן ליישב את משמעות 'אף' בהוראה של הדגשה וחשיבות. כמובא בהגדת חז"ל: "הלשון 'אף' בלשון המקרא ובלשון חז"ל יש שמובנו הדגשה והטעמה, ולא צירוף בלבד"[80]. ראייה לדבר נמצא במשנה: " אף הוא ראה גולגלת אחת שצפה על פני המים"[81].

אולם לא רק הגאולות סיבתן נשים, במקרים רבים בלשון הכתוב, מצאנו שנתייחסו המלכים לאימם, כמובא בדברי רבינו[82]: "דרך הכתובים במלכי הארץ שמזכירם בשמות אמם, כעניין שכתוב: "וְשֵׁם אִמּוֹ מַעֲכָה בַּת אֲבִישָׁלוֹם"[83]. מלבד המלכים מצאנו שאף יואב בן צרויה, ואחיו אבישי ועשהאל, נתייחסו אחר אימם, שהיתה אחות דוד המלך, "וַיִּהְיוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה בְּנֵי צְרוּיָה יוֹאָב וַאֲבִישַׁי וַעֲשָׂהאֵל"[84]. ההתייחסות אחר האם באה לידי ביטוי, לעיתים, גם בקרב חכמי התלמוד, כמובא בתשובות הגאונים: "וששאלתם יואב בן צרויה למה נקרא בשם אמו, כי שם אביו ידוע הוא, דכתיב ושריה הוליד את יואב אבי גי חרשים, ומתוך שהיתה אמו אחות המלך, דוד נקרא על שמה לגדלהו בה. ובחכמים, ר' שמעון בן פזי נקרא על שם אמו מפני שהיא בתו של ר' חייא, … וגם רבה בר בר חנה, חנה היא בתו של ר' חייא, וגם ר' יצחק בר שמואל בר מרתא, היא אחותו של ר' חייא"[85].

בכל המקרים בהם נזכרו הבנים בהתייחס לאימותם, היו אלה מלכי יהודה וישראל, למעט 'בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית' שגם הוא נתייחס לאמו: "וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן"[86]. לא בכדי ייחס אותם הכתוב לאימם, בכך ביקש הכתוב ללמד שמעשי הבן והנהגותיו, מושפעים ונמשכים אחר מעשי האם, לטוב ולמוטב. ממילא, פגם במידותיו של האדם מורים על פגם בשורשו, באמו, אשר בקרבה התהווה והיה לאיש, ובצאתו מרחם אמו אף מחלבה ינק. בכך נקשרה טבעו בטבעה, ומעשיו נמשכים ודומין למעשי האם ממעשי האב, "כי כן טבע היין להיות טעמו נמשך אחר הכלי אשר עמד בתוכו"[87]. אפשר שבכך יש טעם מושכל מדוע דווקא האם קובעת את הזהות הלאומית ויהדותו של אדם. כך למדנו: "היוצא מן הטמא – טמא, והיוצא מן הטהור – טהור"[88].

האזכור הראשון בלשון הכתוב, בו נמצא שהתייחס הבן אחר אמו, היה של אותו 'מקלל'. ולכן נזקק רבינו לבאר יסוד זה על אתר: "כל מי שנראה בו סימני עזות ופסלות ראוי לבדוק אחר אמו, כי אין ספק שנתערבה באותה טפה תערובת פסול או במחשבה או במעשה … כי היא היתה סבת החטא והמעל. וטעם הדבר לפי שהעובר נוצר מדם הוסת ומתגדל בבטן אמו זמן קצוב. גם אחרי הולדו וצאתו לאויר העולם יונק שדי אמו, ולכך יתחייב שיהיה טבעו נקשר בטבע האם יותר מטבע האב, ומעשיו דומין למעשי האם יותר ממה שדומין למעשי האב … והוא הדין אצל הטובה, כי כשהאדם צדיק ובעל ענוה ואיש מדות הנה זה מופת על אמו שהיתה צנועה ובעלת מחשבה טובה, ועל כן זכתה אליו, כי הענף הטוב יעיד על מעלת השרש"[89].

לדבר יש אף השלכות הלכתיות. שאלה שנשאלה בפני חכמים, כיצד ראוי לבקש רחמים על אדם, האם להזכירו אחר אביו, כלשון הכתוב: "לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם"[90], או שמא אחר שם אמו? בספר שאלות ותשובות 'תורה לשמה' השיב שעל האיש ימצאו קטרוגים יותר מן האשה, ולכן בעת שמבקשים רחמים, טוב להזכיר של האם, וזאת מכמה טעמים: "מפני שהאשה פטורה ממצות עשה שהזמן גרמה. וגדולה מזו שהיא פטורה ממצות תלמוד תורה. והאיש לא פלט מעון ביטול תורה …. ועוד כי האשה היא מוצלת מעון הקרי, אשר הוא דבר המצוי בזכרים הרבה. ועל כן קטרוגים של האשה על הרוב הם מועטים משל האיש. לכך יזכירו שם האם עדיף. גם עוד אין המקטרגים מתקנאים בנקבות כמו בזכרים"[91].

לא בכדי זכתה האשה להקרא 'עקרת הבית', כמאמר החכמים: "מימי לא קריתי לאשתי אשתי … אלא לאשתי – ביתי"[92], כמבואר ברש"י: "שכל צרכי הבית על ידה נעשים והיא עיקר הבית". ולכן נקראה רחל בתואר זה, שהיתה עיקר ביתו של יעקב, "כמה שנאמר ורחל עקרה"[93]. האווירה השוררת בבית, טוב טבעם של בניה, וקומתו של בעלה, תלויים הם בה, כמובא במדרש: "מעשה בחסיד שהיה נשוי לחסידה ולא העמידו בנים זה מזה, אמר אין אנו מועילים לקדוש ברוך הוא, עמדו וגרשו זה את זו. הלך החסיד ונשא רשעת אחת ועשתה אותו רשע, וזאת נשאת לרשע ועשתה אותו צדיק, לפי שכל מן האשה"[94].

 

 


[1]  תלמוד בבלי שבת סב ע"א.

 [2]  בראשית ב, כג. וכן שם ג, כג.

[3]  ע"פ השיר 'הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא…', שאול טשרניחובסקי.

[4]  תנחומא (ורשא) פרשת שלח סימן ו.

[5] בראשית ה, ב.

[6]  שמות טו, כ.

[7] בבלי  סוטה כב ע"א.

[8]  ראה משנה קידושין פ"א מ"ז: "כל מצות עשה שהזמן גרמה אנשים חייבין ונשים פטורות".

[9]  ספר אבודרהם ברכת המצות ומשפטיהם.

[10]  ויקרא כג, מג.

[11]  ראה בבלי קדושין כט ע"ב.

[12]  שם: "ולמדתם אותם את בניכם – ולא בנותיכם".

[13]  בבלי ביצה כה ע"ב.

[14]  תהלים מה, יד.

[15]  שמות יט, ג.

[16]  שמות רבה (וילנא) פרשת יתרו פרשה כח.

[17]  רבינו בחיי שם.

[18]  רבינו בחיי בראשית ג, א. וראה רש"י מסכת קידושין פ ע"ב.

[19]  סוטה כג, ע"ב.

[20]  לשון רבינו בחיי ויקרא ו, טז.

[21]  תלמוד בבלי סנהדרין מב ע"א.

[22]  ועל זה יש להוסיף את דברי הרמב"ם הלכות דעות פ"ד הלכה יט: "אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת בשאר חלאים והאלף מרוב התשמיש".

[23]  תלמוד בבלי נדה מה ע"ב.

[24]  חידושי הריטב"א שם.

[25]  ע"פ תלמוד בבלי חגיגה יד ע"א.

[26]  בבלי ברכות י ע"ב.

[27]  תלמוד בבלי ב"מ פז ע"א.

[28]  רש"י בראשית יח, ד.

[29]  ויקרא יב, ה.

[30]  ויש להעיר שבתקופת הראשונים, מצאנו עדות לכך שגברים האריכו ימים יותר מנשים, כגון: א.  בתוספות מסכת כתובות נב ע"א: "לפי שהנשים ממהרות למות מן האנשים".

ב. על הפסוק: "לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו" (ויקרא כא, א-ב), כתב הראב"ע: "וטעם להזכיר אמו קודם האב, כי הזכר חי יותר מהנקבה ברוב".

ג. בפירוש המשנה כתב הרמב"ם: "ועשו גיל הנקבות לעונת נדרים למטה מגיל הגברים, מפני שימי חייהן פחות מימי חיי הגברים על הרוב". (נדה פ"ה מ"ו).

[31]  תלמוד בבלי נדה לא ע"א.

[32]  ויקרא יב, ב.

[33]  בראשית מו, טו.

[34]  רבינו בחיי שמות יח, ו.

[35]  ויקרא יב, ב.

[36]  בראשית ב, כא.

[37]  שם ג, כג.

[38]  תהלים קג, ג.

[39]  משלי לא, א.

[40]  ויקרא יב, ד. וכך כתב גם הרמב"ן.

[41]  ראה נדה ל, ע"ב.

[42] ויקרא יג, מא

[43] בבלי נדה  לא ע"א.

[44] בבלי סנהדרין ק ע"ב.

[45] מהר"ל , באר הגולה, דרוש על התורה עמוד כח.

[46] וראה טור אורח חיים סימן מו שכתב: "ונהגו הנשים לברך שעשאני כרצונו. ואפשר שנוהגים כן שהוא כמי שמצדיק עליו הדין על הרעה".

[47]  סידור עולת ראה עמוד עב.

[48] משנה מסכת אבות פ"ב מ"ז.

[49] שמות כב.

[50] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק כב ד"ה מכשפה לא.

 [51] ראה רבנו שמות לה, כ-כא.

[52] במדבר רבה פרשה כא ד"ה י ותקרבנה בנות, וראה רבנו במדבר כו, סה.

[53]  רבינו בחיי שמות לה, כ.

[54]  בראשית ב, כב.

[55]  מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק ח ד"ה תלמידי חכמים.

[56]  שמות ג, כב.

[57]  רשב"ם.

[58]  חזקוני.

[59]  ראה תלמוד בבלי פסחים קט ע"א.

[60]  רבינו בחיי דברים כא, כא.

[61]  רבינו בחיי שמות לה, כ– כא.

[62]  תלמוד בבלי מועד קטן ט ע"ב.

[63]  עיין רש"י שם.

[64]  בבלי ערכין יט ע"א, ומקור הביטוי מספר בן סירא.

[65]  ראה תלמוד בבלי שבת קנב ע"א.

[66]  שמו"ב יט, לו.

[67]  משלי לא, כז.

[68] בראשית ב, ז.

[69]  כך פירש רש"י בדברי התלמוד לקמן.

[70]  תלמוד בבלי סוכה כא ע"ב.

[71] בבלי קידושין מט ע"ב.

[72]  בעל הטורים בראשית ג, כ. וראה תלמוד בבלי ברכות מח ע"ב: "הנשים דברניות הן".

[73]  קידושין מט, ע"ב.

[74] בראשית רבה (וילנא) פרשה יח ד"ה ב רבי יהושע.

[75] ויקרא יט, כז.

[76]  בני יששכר מאמרי חודש כסלו – טבת מאמר ג – נר מצוה ד"ה יח) תקנו.

[77]  בבלי פסחים קח ע"א.

[78]  בבלי סוטה יא ע"ב.

[79]  שם.

[80]  הגדת חז"ל, שמואל וזאב ספראי, עמ' 46.

[81]  אבות פ"ב, מ"ו. וראה ספרי 'הפכים במקרא ובלשון חכמים' עמ' שיח.

[82]   שמות ו, כג.

[83]  מל"א טו, ב.

[84]  שמו"ב ב, יח.

[85]  תשובות הגאונים – שערי תשובה סימן יט.

[86]  ויקרא כד, יא.

[87]  רבינו בחיי בראשית כד, ג.

[88]  תלמוד בבלי בכורות ז ע"ב.

[89]  רבינו בחיי שם, ונראה שדברי רבינו הושפעו מדברי רד"ק בתהלים קטז, טז.

[90]  במדבר א, ב.

[91]  שו"ת תורה לשמה סימן שצט.

[92]  תלמוד בבלי גיטין נב ע"א.

[93]  בראשית רבה (וילנא) פרשת ויצא פרשה עא.

[94]  בראשית רבתי פרשת בראשית עמוד 39.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>